יום כ"ח באלול ! ראשי תיבות: כיף חיים, או חיי כלב. מה קובע?

בס"ד

"יש לו חוברת בלב" 

חוויה טריה

ביום חמישי שעבר הלכתי לסליחות והנה בית המדרש מוצף תלמידי תתי"ם שהגיעו לטעום טעם של סליחות עם האברכים (ואולי גם להיפגש אחר כך עם אחד הרבנים), ואני רואה מיד שלא נשארו חוברות 'סליחות'…

אני עומד, ככה, אובד עיצות והנה האברך היקר י.ד. מהלך לקראתי במעבר עם חוברת סליחות בידו, מבטינו נפגשים ואני מרמז לו שאין לי חוברת והוא מציע לי מיד את שלו ואומר, 'קח!', ואני אומר, 'אה, מה איתך?', והוא, 'אל תדאג', ומתבונן סביב ותוך 3 שניות מוצא חוברת פנויה בגב אחד המושבים. ואני אומר לו בטון מופתע, 'היי, אני אזכור את זה'.

הסליחות התחילו והנה עוד אחד מגיע, מחפש חוברת בארגז ואין… הוא אובד עצות. ואני מתחיל להתלבט, 'האתן לו את שלי ואעשה כמעשה האברך י.ד.? הרי ראיתי במו עיני שהכל מושגח להפליא. רק צריך לעורר ביטחון בלב?', בעוד אני מסתפק מגיע שוב י.ד. מאחור ומגיש לו את החוברת שלו. הלה מתרצה מיד וי.ד. מחפש שוב חוברת והפעם לקח לו שתי דקות, כלומר, הפסיד מעט מהסליחות, והוא חוזר עם חוברת.

לאחר הסליחות רבים מהציבור מתפללים שם מנחה וזה מה שאני עושה בדרך כלל. והנה מגיע הרב הגאון (…) והילדים קמים בפניו והוא מתחיל למסור להם דברי חיזוק ואני, למרות שדווקא רציתי להתחזק, ראיתי את החברים מהמניין עוזבים כדי לערוך את המניין בחדר סמוך, ולמרות שהרגשתי בכל מאודי אי נוחות כי הרב וודאי רואה אותנו פורשים ומן הסתם תחלש דעתו מעט, אעפ"כ הלכתי אחריהם "מחוסר ברירה" כי לא רציתי להפסיד את המניין… לאחר התפילה אני מציץ אל בית המדרש  והנה הם שם בחזרת הש"ץ… מסתבר שהשיחה של הרב היתה קצרה, בת מספר דקות בלבד, ואז הם התפללו שם מנחה ברוב עם. הנה, עוד בזיון צורב.

ביום שני, אתמול, הייתי שוב בסליחות ושוב הגיעו אורחים תלמידי תתי"ם והפעם כיתות גדולות יותר, כן ירבו, ואני הקדמתי אותם בשנייה ולקחתי חוברת ואז החלו להגיע אלה שבאו שתי שניות אחרי ולהם כבר אין חוברת… אני, לצערי, לא התחלתי לחשוב בכיוון של לתת לאחד מהם את החוברת שלי (את זה כבר עברנו) אלא השתתפתי באכזבתם ודי. אבל תוך דקותיים הביאו לפתע ארגז נוסף מלא בחוברות חדשות שלא ידעתי על קיומו והניחו אותו דווקא לידי…

נו, טוב, גם אחרי שהגיע הארגז הנ"ל, נשארו כמה נערים בלי חוברת והצעתי לאחד מהם להביט יחד אתי, וכך אמרנו סליחות יחדיו – גם זו מדריגה! אחרים סתם התעלמו…

הרי לנו, אם כן, הבנה ברורה בעניין מידת הביטחון, כיצד היא תחושה המבשילה בלב. מן חוויה של רגיעה וודאות גמורה השורה על הלב כאשר הוא יודע שהשם אתו ומשגיח עליו לטובה בלי פקפוקים וספיקות. כשיש את זה אז לא מפחיד אותו ולא מאיים עליו כלום, וכשאין את זה אז לא יעזור כלום. איך מגיעים ללב כזה? שנים של עבודת התחזקות באמונה – התבוננות וחיפוש אחר ההשגחה עם המון סבלנות (אין קיצורי דרך) ותפילות רטובות…

ניגשתי לאברך י.ד. ואמרתי לו שאני מתכוון לכתוב ביומן שלי את אשר ראיתי בו, ושאלתי אותו איך הוא השיג כזה ביטחון בה'? ואמר בתמימותו שזה לא קשור לביטחון אלא שמטבעו דבר ראשון שהוא עושה זה לראות אם יש מישהו הצריך עזרה, הנמצא באיזה צער או טירדה, והוא מיד משתדל לעזור כפי שהוא יכול עד שכולם מסודרים… אמרתי לו שבזכותו ובזכות חברים כמותו תהיה שנת תשע"ח: ש'נת ע'ולם ח'סד.

ת'היה ש'נת ע'ולם ח'סד (יבנה) אמן!

 

 

 

 

 

 

מה יש לך להגיד על זה?

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*

12345