בוקר טוב. שיהיה בוקר מאושר, נתקדם אתו כמה שאפשר! יום רביעי, כ'פתור ו'פרח בחודש אב!

בס"ד

נפל לי האסימון בנוגע לאחריות שלנו לסכנה המאיימת על החברה כולה עקב הסחרור של 'שכחת אלוקים' הפושט בכל. השכחה הזו מביאה את העולם להעדר רחמים, להעדר אור הנשמה באופן נורא – כלומר, למצב, בו נבלעים צוויי המצפון ורגשות הרחמים בתוך לוע החומר ואנו נכנסים אל ימים של 'אין אלוקים', ימים בהם הנפש מהבהבת לעזרה ודועכת למוות בין הסורגים והדינים. רע שהולך ומדרדר אל מצבו המוחלט העיוור והמינרלי… אל הזמזום התיפקודי של כ'וורת ו'ירטואלית (ר"ת של היום הזה), השם ירחם. שמעתי פעם, או קראתי, משהו מעביר צמרמורת: 'כל החומר שבעולם אינו אלא רוח שהומתה על ידי ההרגל'.

האחריות היא גרנדיוזית: אנחנו היחידים הנופחים חיים נופחים נשמה בתוך המוות הפיסיקאלי הזה. בלי מאמצינו התאורה האנושית הולכת וכבה. זה מה שהתכוון האדמו"ר מחב"ד זצ"ל באומרו באחד ממכתביו שאין חיים אנושיים בשום מקום אחר על פני הקוסמוס. כי התורה, הוא אמר, ניתנה רק כאן. זה פסוק מפורש: 'לא בשמים היא'. כלומר, אין תורה בשום מקום אחר אלא כאן. ולכן, אפילו אם היה יצור אנושי באיזשהו מקום אחר הוא היה נבלע למוות בתוך היסודות הגשמיים. בלי התורה הוא לא היה נשאר אנושי, הוא היה מאבד את הרצון לעשות טוב ולאט, לאט הוא היה מפסיק להיות בן אדם, לא היינו מזהים אותו כאדם אלא כיצור מפלצתי. יצור כזה אולי באמת קיים, ר"ל, ואולי אפילו נפוץ באוקיינוס הקוסמוס, אבל זה לא אדם. כי בלי התורה, צלם האדם הולך ונעלם, מעיינות הטוב שבו הולכים ומדלדלים עד כי חדלים להתקיים. עולם בלי רחמים הוא הוא הגיהינום.

כדי לחזק את רוחנו, אנו, הדבקים בתורה, הנה כמה עיקרים לשנן בקול רם כאשר דעתנו נחלשת ואף צונחת, ר"ל:

א. כל הפחדים והדיכאונות הם הבל! זה ניסיון. זה דמיון שעובר. בבוקר זה יהיה כלא היה. החזק מעמד. לא גזרו עליך עשרים שנה בסיביר. זה יעבור! זה עובר!

ב. אני שליח להיכנס למצבים של אפס רחמים, מצבים של בלהה. שליח! לא קורבן! אין כאן קריסה. לא זוועה של תוהו פסיכוטי. זו שליחות! נשלחתי אל איזה נוף אומלל, אל איזה מצב רוח של דכדוך, או אפילו ייאוש, כדי להמתיק אותו ולהחיות אותו עם אמונתי, כלומר – עם התחינות והתפילות. שליחות כזו מתחילים תמיד בלי לב, עם תהום של חרדה, עם הסתר בתוך הסתר, ואז: 'האמנתי (האמונה חוזרת. איך? מתי?) כי אדבר'. כאשר אני פותח את פי (על כורחו של לבי) ומרבה לדבר… וזה פלא.

ג. יש בי ציור של אחדות, איזו מידה של 'אני שמודע לקיומו'. לבי עובד, דמי זורם, אברי נשמעים לי, אני עדיין משתתף עם המציאות בצבא ענק של פרטים למרות מצבי האומלל… אז אני אומר: שאני יודע שמעט החיים הזה שעדיין יש בי זה הקב"ה! הוא אתי! זה הוא! כי אין כוח אחר שמלכד אלא הוא. אין שום אחדות בכל רמה שהיא בלעדיו, לכן אני לא לבד! לא לבד! אייכה?!

ד. כלום לא זכיתי להיות בן לעם הקדוש הזה אלא על מנת שאהיה פרוש מן החששות האלה?! נאמר בפרשת שופטים: 'ואתה, לא כן נתן לך השם אלוקיך', אתה, אל תשמע אל מעוננים! ולא אל קוסמים ולא אל פחדים ולא אל הדיכאון.

ה. להאמין בניסים פירושו להאמין שהשם יעזור לך! להאמין שתצא מהסבל והניסיון שכרגע נדמה לך שצריך נס כדי שתצא ממנו, האמן שיקרה הנס הזה! האמן שאתה מרוויח מאוד מכך שזרקו אותך אל העיוורון הנוירוטי, האנציקלופדי. דע שהירידה שלך, הצער שלך, יתהפכו בוודאי לאיזו מתנה, לאיזה משהו גנוז. האמן שיקרה הנס הזה! זה נקרא שאתה מאמין בנסים.

 

 

 

 

מה יש לך להגיד על זה?

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*

12345