יום ראשון, ז' אייר, מגיע לך חיוך נהדר, אחד שבכל האתרים ישודר, אחד שהוא כמו נרקיס במדבר!

בס"ד

המיניבוס של חדווה. (קטע מהיומן שלי) 

שמחתי כשחדווה היציעה לנו להצטרף אליהם, ידעתי שנשמתי צריכה את זה ולא טעיתי – זו היתה חוויה מרעננת להפגש שוב עם קהל מבוגרים (לאחר שלוש שנות הוראה של נערים לא הכי מושקעים, דבר שוודאי משפיע על היקף הראש שלך) וזו גם היתה חוויה לתפוש פיקוד על המיקרופון במיניבוס…

הגענו למירון לפנות בוקר וכיף היה לא להירתע, לצוות על הלב לעורר את מידת הביטחון ולהיכנס לפני ולפנים עם הכובע והחליפה והטלית והתפילין ולהאמין שתוכל להחליף את אלה באלה שם בתוך הקודש אבל זה קרה, ואפילו ללא עיכובים או קשיים מיוחדים והיה מתוק לא מעלמא הדין. התפילה גם היא היתה מתוקה (בלי תוספות מלאכותיות) וכשנפרדנו מן השטח השמש כבר יצאה במן מופע עטור הוד שבהוד על הגליל ועל ההמון החוגג… והנשים סיפרו לי שהריקודים ברחבה הקידמית שבתוך הציון היו מלאכיים ממש, חבל שהחמצתי. טוב, אמרתי להם, לא ממש החמצתי, גם אני הייתי מעל העננים…

[כיוון שהזכרתי מלאכים, זה הזכיר לי מיכתבון תגובה מיוחד שקיבלתי לאתר לפני יומיים, ואני לוקח פסק זמן ומעתיק לכם אותו כדי שאהנה עוד פעם יחד אתכם: "לבי מלא תודה. יש לי חבר, קוראים לו שמוליק. הוא מסתובב כל היום מחובק עם ה' שיכור משמחה. יום אחד אמרתי לו שכבר נמאס לי. כבר אין לי כח. הכעס. העצבות. התאוות. אני כבר לא רוצה להיות כאן. לא רוצה גן עדן לא רוצה גהנום. לא רוצה להילחם. רוצה רק להיות בין מיליארד מלאכים ולשיר לפניו יתברך ולשיר וזהו…. אז אמר לי שמוליק, תשיר, טמבל! אתה כאן. ה' כאן. המלאכים כאן . אז תשיר, תשיר! חשבתי שתאהב את הסיפור. חזי"

בדרך חזרה הצטרפו אלינו שלושה בני ישיבה (טרמפיסטים) והוסיפו נופך חמוד לנסיעה שאחרת היתה בלתי אפשרית – המיניבוס היה חולה, על סף אפיסת כוחות, הנהג מתמהמה באופן פתלוגי, המזגן נכנע לחום והזמן נוזל בהמון מקומות… למעלה מ 12 שעות נטו היינו בדרכים ואנו מותשים.

כאשר ירדנו מן הרכב אמרתי להם שיש להזהר ולהפריד בין השלל העצום של כוח הצדיק שקיבלנו (אור זרוע לצדיק) ובין התיקונים והניסיונות המפרכים של הדרך שיכולים היו לבוא בכל אופן וצורה אחרים ובזמנים אחרים, והם אינם דווקא חלק מהסיפור. הם הגיעו לסיפור הזה כמתנה מיוחדת להגדיל את ערך החיים הצלולים שקיבלנו במירון (שאחרים קבלו בלי להתייסר מדי ולכן לא ידעו לגמרי מה קבלו ולא יזכרו) ואסור להתבלבל, שלא נגיע, חלילה, להיות תוהים על הראשונות. ועוד קודם, בהיותנו בדרך, סיפרתי להם על האמריקאי עם המזוודות. הנה:

כאשר חיכינו, אשתי ואני, למיניבוס של חדווה שיאסוף אותנו היו אתנו בתחנה עשרות (ואפילו מאות) בני אדם המחכים לרכב כלשהו שיקח אותם למירון. על כל אוטובוס שעבר היתה התנפלות כזו עד שהנהגים פשוט המשיכו הלאה בלי לפתוח את הדלתות. והיה שם אחד אמריקאי (כך נראו בגדיו) בשנות הארבעים, עם מזוודות כבידות ענקיות, שהיה עומד לבדו, בצד, עם כל המטען הזה ונראה אובד עצות לגמרי. הוא היה תייר, בעליל, שאינו מכיר כאן כלום וגם אינו יודע את סדרי התחבורה, ובעיקר אינו יודע לדחוף ולא היה שום סיכוי בעולם שהוא יצליח לעזוב את התחנה באותו היום. והנה מגיע במפתיע אוטובוס עם שלט  'למירון' על החלון הקדמי ועוד טרם התאושש הקהל לשאוג ולרדוף אחריו הוא עוצר בדיוק ליד האמריקאי הזה עם המזווות ופותח לו את הדלת והלה מזדרז להכניס מזוודה אחר מזוודה אל תא המטען, מעלה עוד שני תיקים אתו לאוטובוס ומתיישב לו בנוח. אחריו מתחילים לעלות כל החברה מהשכונה…. נו, מה תגידו על היד הגדולה? מארגנת את העניינים מול העיניים או שהם מתגלגלים בכוח הרולטה?

וחדווה מצידה סיפרה לנו על חוויה מיוחדת שהיתה לה: היא הגיעה לכותל לפני כשלושה חודשים להתפלל. היה גשם סוחף וקור (מזג אויר 'מסיפורי הצדיקים', כך אמרה) והאוטובוס אחר בחצי שעה… הרחבה כולה היתה נטושה, אין נפש אדם, רק מטר סוחף על המרצפות הריקות… היא הגיעה רטובה כל כך ובודדה עד שהיתה צריכה לעשות מאמץ אדיר שלא להישבר, והיא הצליחה. היא העלתה את הצער שלה מעלה מעלה והתפללה על צער השכינה זמן ארוך… כאשר פקחה עיניים והנה סביבה כ 40 נשים, רובן חילוניות, שופכות לבן כנגד האבנים בלב הגשם…

 

 

 

 

 

מה יש לך להגיד על זה?

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*

12345