יום שני, ט'רם י'קראו ואני אענה בחשוון!

בס"ד

יום שני עם ניחוח של אורח! ברוך הבא צל פורח! משהו ממך ישאר לעד נוכח!

חברה, אל תוותרו על החלומות – המשיכו לישון!

 

איך אזכה להיות בשמחה אם אני פוחד? אם יש משהו שמאיים עלי? אם העתיד נראה כמשהו שאסור שיבוא אבל אין ברירה וחייבים להגיע אליו. כן, השמחה… וודאי שאני זוכר, היא בוודאי תציל… כן, השמחה תעזור. אבל איפה הלחצן שיעלה אותה? איך הנפש מוצאת אותה כרגע?

הנה, כבר שכחת. שכחת ששולחים אדם, שולחים אותו לתוך מפולת של חלישות הדעת, לתוך סחרחורת של צלילת האמונה… שכחת ששולחים אותו כל פעם מחדש אל איזו דאגה שבה כל מה שידע בעבר, דברים אמתיים כאלה, מאירים כאלה, כל הנסיון שצבר באינספור מצבים קודמים הופך פתאום לא רלוונטי, אינו מגיע אל הלב ונשאר כלוא אי שם בשכל, והקווים מנותקים והלב נותר מבוהל, בלי אור, מתרוצץ להרגיע את עצמו…  שולחים אדם אל מצב שלפתע הוא שוכח את כל המון הפעמים שהזיקוקים האדומים שדלקו בנפשו הבזיקו לשמים ונענו בישועות ובנפלאות, ולמרבה האימה הוא לא מאמין בהם כרגע, הם לא מרגיעים אותו…

הוא שוכח שיש כאן נסיון! ששלחו אותו אל הנסיון הזה כדי שיבקש דווקא על הדעת שתחזור, כדי שיבקש על הדאגה שתיעקר מן הלב, כדי שיתחנן להשם שלא יסתיר פניו ולא תפול האמונה… שלא ישאר הלב בחוץ, בלילה…. יתחנן שלא ימהר להיכנס אל תוך מלכודת הנסיבות, כלומר, לפרש אותן כעולם חסר רחמים, אלא ייזכר שהביטחון הוא מבוקשו האמתי, תחושת קירבת השם היא הרפואה לכל מכל… רק היא, וקודם היא, והשאר – השאר כבר לא משנה.

את זה שוב למדתי, שוב נזכרתי, שוב נוכחתי, כאשר שמעתי את הראיון הנפלא של חני ווינרוט ז"ל באחד מכלי התיקשורת. טולטלתי כולי מרוב האמת שקרנה שם. ואני, בל"נ, אכתוב עוד רשמים ממנה ומשם. ובינתיים:

הידד! מהשם אני לא נפרד!

הו, עד כמה צריך אדם להיות חייל קומנדו עם חרב ביד להרחיק כל מחשבה שנוגדת את האמונה, את השמחה. זה הנסיון שלי היום ובכל יום! האם אזכור שקבלתי עוד הזדמנות לצאת מן הקטנות? ששמו אותי במבחר היישוב – כדי שאדע שאני חשוב? הו, מי יתן ואזכור כל רבע שעה לעצור ולבדוק: 'האם אני חי חיים טובים? האם אני חי חיים של קנאת המלאכים?'. וברור כשמש שלחיות עם לב שמאמין בשטות של 'או הכל או כלום' – זה לא שפוי! זו אכזריות! כי גם קצת זה טוב. עשר פעמים מול הראי עכשיו: "גם קצת זה טוב!". "גם קצת זה טוב!". לכן – עבדו את השם בשמחה, כי גם קצת זה טוב. ואני יודע שהעצבות קורמת שלשלאות מוות סביבי בערמה, בחשאי, עם מקרים ודאגות שלא נגמרים, לא נגמרים, ואני נשאב אל חיקה כדג החוזר למים בשקיקה. לכן אני אהיה היום זה שמעיז, לברוח מה- deep freeze

אז, לאיזה כיוון פונה העשן של רכבת חשמלית שנוסעת מהצפון לדרום?

ומשהו יותר מהזמן האחרון: שמעתי, 'מעט מן העשב, דוחה הרבה מן העצב'.

ודעו לכם, שהבחורים של היום, זה לא הבחורים של הלילה…

תגובות

  1. נאוה הגיב:
    נאוה

    יישר כח

    "כי גם קצת זה טוב" ו "תחושת קירבת ה'היא הרפואה להכל"
    חיכינו להתייחסותך לפטירת חני וינרוט ע"ה ולדרכה היחודית.
    נשמח לעוד..


    דירוג: 5 / 5

מה יש לך להגיד על זה?

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*

12345