יום שני, ג' מנחם אב – מיעקב דרך כוכב!

בס"ד

יום שני, ג' מנחם אב – מיעקב דרך כוכב!

איך עושים אוברול? איך עושים הכל מחדש? איך חוזרים אל גן העדן של 'שמח תשמח רעים אהובים'? אל אותם חיים טובים שבאים כאשר לאדם יש שכל! סוג כזה של שכל שמלמד אותו שהקב"ה נמצא פה ושמח בו אף על פי שהוא חושב הפוך! אף על פי שהוא מוכן לחתום שאין שום דבר כזה, שאין בו כלום! וקשה לו… ולא הולך לו… ואין לו לאן לברוח ואין ייחודים ואין תיקונים – כן, כל המחשבות האלה פרות ורבות כאשר השכל הבריא נחלש. איך מבריאים אותו?

אבל, רגע, ראה! הנה, כן הצלחת לפנות אל השם במילים שלך. כן סיפרת לו איך עבר היום, כן תיארת באוזניו איך קרה מה שקרה שוב פעם… איך לא שמחת מספיק ולא למדת, איך רצית ולא עשית… כן התחרטת על מה שצריך! נכון, נכון. אבל… זה לא מספיק. זה לא מספיק.

מה כן מספיק? מה נקרא אצלו מספיק? יש לו מספיק כוחות להיות בעצבות, אבל ממש עד השחור שלמטה! מספיק בטריות להחיות את כל עולמות העצבות! לקדושה אין לו אפילו וולט אחד. שום דבר.

מאיפה זה בא? זה בא כאשר אדם לא נזהר מלהיקלע אל השדות המגנטיים העצומים של התרבות הזוללה הזו המשתוללת ברעבונה לכל עבר, מחשיבה לכלום חסר משמעות כל התחדשות שמנצנצת בלבבות ולא מודה כלל כי נצנץ בקרבה, לא מזהה את זה כקיים… וזה מדלדל יותר ויותר את השכל האמתי, השכל המועיל לעורר קדושה ולהמשיך רחמים, ואז קשה לו לאדם לקבל את דברי היראים המתריעים, המודיעים, שהי"ת מתגאה בו, אוהב אותו, מתכבד בו, שהוא חלק אמתי מהעולם… האדם לא מאמין בזה. הוא לא שומע את זה. רוח סערה מפריעה לו ללא הפוגה, רוח התרבות ההוללת שעובדת בסקאלות כאלה שרק אם מתפוצץ איזה כוכב אז הן מגיבות, אחרת לא קרה כלום… הוא לא יכול לשמוע (באופן שיתיישב וייקלט) דיבורים יקרים כאלה, דיבורים נפלאים ומחיים כאלה! אדם יכול, לו רק שמע אותם, לראות בעיניו ממש כיצד חצר המלוכה כולה נרגשת ורועשת כאשר הוא לומד משהו, עושה משהו נאמן ליהדותו… אבל הוא… הרוח המייללת של החשקים הנושבת ברחובות (הרעב לסנסציה, הצמא לגירויים גרנדיוזיים) לא נותנת לו מנוחה והוא עושה סלפי של האדם הכי עצוב בעולם. נעול בבידוד אצל עצמו.

בתשעה באב אנו רואים שאין ייאוש, אין! כי אנו עדיין מתאבלים על בית המקדש. לא שייך שהשם יעזוב אותנו. לא שייך! אנחנו בנויים שלא לעכל דבר כזה!

'מה, אתה כזה עקשן?'

'כן! אני לא מסכים להיזרק מבית המקדש! אני ממליך את הקב"ה בתוך ה"אין מלכות", בתוך השקר והייאוש. את המלך שלי אי אפשר להחריב או לנצח, ח"ו – זה רק בדמיון שלך!'

'איכה… איכה… איך, איך? איך יכולים להיות דברים כאלה? עולם בלי שכינה? הרי הקב"ה מנהיג את הכל? הוא מלך! זה הזוי. זה לא בא בחשבון. אני יושב בתענית. אני נפרד מהדמיונות. אני יושב ומתחרט ובוכה ויודע בביטחון שאפשר להתפקח מהסיוט הזה…'

הרי השם יתברך גדול כל כך עד שוודאי שהוא צריך כל אחד מאתנו, והמון מאתנו, כדי שתהיה נכרת אינסופיותו, צריכים כל אחד מאתנו, והרבה מאתנו, כדי שהתפארת תתגלה, כדי שנראה אנו עצמנו, עד מה רבה היא. כיצד מלכותו בכל משלה!

למעשה רוב בני האדם אכן מונחים בייאוש חזק כזה, עסיסי. הייאוש פירושו שהאדם יושב ולא עושה. מחליט שכלום לא עוזר. מה עושים? למעשה אי אפשר לעשות הרבה עם אדם עקשן, רק להראות לו שזה לא משתלם, לא מוביל לשום מקום. אלא יאחז מאוד בתקווה שעוד ישובו הדעת והשמחה והשכל האמתי ויורו לו את הדרך לגלות את גדולת השם, את הדרכים לעבודתו, את הדרך למאוס בעוונות שסיבכו אותו כל כך… יורו לו איך רואים בעיניים קרועות לרווחה – השם נמצא פה!

כי אדם בדרך כלל פוסק לעצמו: אסור להיות בשמחה! מצווה גדולה להיות מיואש טוב, טוב! אני אצא לי מדעתי ואתן למדינה לדאוג לי וזהו. אין דבר כזה לא להתייאש. זה הרי בלתי אפשרי, כי מה שקרה הרי באמת קרה! אז מה עכשיו? שום דבר. עכשיו זה כבר עולם פגום. יותר אף פעם לא יהיה כמו שהיה לפני הקלקול. זהו!

אבל, הנה, שמע את הסיפור הזה: בחור אחד מופלא בהשגותיו, בהנהגותיו, התחתן… אחרי חצי שנה כבר יצא לעבוד, ואחרי עשר שנים כבר פשט רגל פעם שלישית. אבל לפתע נדלק. חזר לתפילה וללימוד, החיים שלו נמלאו פתאום אור מתוק… הוא יכול לספר לך שאין ייאוש! הוא יכול לספר לך שהוא יודע שרחמי השם מרובים מאוד מאוד… אכן, לפעמים מרחמים מהשמים ומגלים לאדם מה זכה לתקן, מה דווקא כן פעל, מה כן הרוויח, ומה הציל באותו יום ובאותן שנים שלא הלך לו, באותם זמנים שהיה נידח, עלוב ונמאס בדעתו. ואז, עיניו נפקחות והוא נוטש את הייאוש לגמרי ומתמלא חיות וקופץ אל הזריזות. לא מחפש דווקא הצלחה, אלא לבו מלא בתמימות פשוטה: 'השם נופח בי נשמה, הוא אתי ואצלי בשבועה ובברית, אני ממשיך לחפש עצות איך להתגבר על הכל…'

 

מה יש לך להגיד על זה?

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*

12345