יום שני, כ' טבת – זכרונות אודות השלג הגדול (תשע"ג) ויום הפטירה של הרב שלמה ברוודה זצ"ל (המתקרב: כ"ו טבת)

בס"ד

קטעים מהיומן (יום רביעי, כ"ז טבת, תשע"ג)

לא לידי נסיון ולא לידי בזיון. מזג אויר סוער משקעים, משקעים, משקעים, ממרומים ברכה יורדת… שיבושים בתחבורה בכל מקום, הצפות בשפלה, הארץ לבשה קדרות ועוד מעט שלג. המזגן הפסיק לעבוד עוד בשעות הצהרים ואני מרגיש איך נפשי נכנסת למתכונת חירום, דאגנות-על… ואז, בנפלאות שלימות ההשגחה, בתפארת הבימוי, אנו שומעים את הניידת מסתובבת ומכריזה על פטירתו של הרב שלמה ברוודה זצ"ל… אני שוקע מיד בדכדוך עמוק. כל כלי נפשי מתקוממים נגד הניסיון הזה שהפר בבת אחת את התכרבלותי בחמימות ביתי וציפיותיי לערב שלוו של חופש – הכל הופר באחת, צריך לצאת אל הלוויה ואל התרחיש המאיים בלי רחמים (כולו בלהה), ואני כחיה נרדפת… מה עוד שיש לי כאבי בטן חריגים, מהבהבים באדום, כל הבוקר, שמנעו ממני יישוב דעת, והנה, השם נתן בי עצה לדבר עם אחד השכנים בקשר ללוויה ואכן השכן (יוסף לסרי) אמר שיקחני (הללויה!) וכבר ירדה רמת הפחדים בחמישים אחוז. הוא התקשר להודיע שיוצאים, ובלב מוכה אימה לבשתי כל מה שיכולתי ויצאתי אל האוטו… ברגע שפנינו שמאלה לרוממה-מטרסדורף שלג מתחיל לרדת והכביש הופך תוך דקות חלקלק. החנינו את האוטו במקום (שהתפנה בהשגחה) לא רחוק מישיבת 'תורה אור' והלכנו ברגל, ופקק מתחיל להצטבר שם והכביש נסתם… הגענו לישיבה. שם כבר יש מושבה של מטריות מצטופפת תחת פתיתי השלג (בכניסה לישיבה), והרמקולים מספידים ביידיש… כל דקה נראית שעה… ויוסף אומר לפתע בא נחזור! אני כמובן נעניתי ליוזמה (זה, כנראה, הייתי אני שהדבקתי אותו במחשבות המבוהלות שלי). בהשגחה גלויה שירכנו דרכנו אל האוטו ועם האוטו חזרה להר נוף בזהירות, זהירות…

אני חייב הכרת הטוב עצומה לרב ברוודה. הוא אחד מאלה שעיצבו את השקפתי ואמונתי, כלומר, את עצם חיותי, ומה לי יותר מזה. בשנים הראשונות לחזרתי בתשובה הייתי מנשק כל קלטת שלו ומסכם אותה. עד היום יש לי את הקלסרים האלה, גדושים בחומר כה מחזק ועצום. בעיקר שרשרת השיעורים שלו לקראת הפסח, הם האירו ממש את חשכת הבורות שלי, הרוו את הצימאון הנפלא שהיה לי ליסודות מוצקים. כמה תודות מגיעות לו על היציאה לחירות שהעניק לי, בדמותו האמתית, באמונתו העצומה, בדבריו שיצאו כאילו ממש מגרונם של גדולי ישראל… איזו פשלה, איזו פשלה: חירות זו נשכחה עכשיו. הבהמה הגולמית מוכת החרדה שבקרבי חזקה מהכול. לא הותירה בי אבן על אבן של יישוב דעת ולא אומץ לב ואופטימיות, לא בטחון פשוט שבוודאי הכל יסתדר (אנחנו לא בסיביר) – כלום. אני צולל לעולם של נוריות אדומות – חרדת השלג. זה מתאים בוודאי לטון הבוקע מבעד לעדשות הראייה של כלי התקשורת שאני שומע כל היום – תכניות האקטואליה! אני בטוח שזה בגללן. אכן הפכתי להיות מעין מכור לחדשות (בגלל הבחירות שעל הסף) וזה הופך אותי לשבוי במחנה העצובים של הפלונטר הנסיבתי חסר התקווה. בנוסף לזה גם הפחדים מהניתוח המתקרב מבעבעים ומוסיפים עוד צעיף אפור, ובקיצור, אני מתעטף והולך בגווני הדכדוך ואני חייב להמלט משם מהר…

עכשיו מוצאי שבת, א' שבט: הכול עבר בשלום! נו, אז איך מקבלים אומץ לב? לב שמח? לב גיבור? איך חוזרים לפרופורציה? כלומר, איך חיים בעולם של הקב"ה ולא בסרט של כלי התקשורת, סרט של הזקנה הזוחלת וחוסר התוחלת? איך ניצולים מן הפשלה החילונית? כמה תודה, כמה תודה לך אבא על אספקת החשמל התקינה בשני ימי השלג. איך סיפר לי תלמידי (יעקב מצרי) אודות אחד שהכיר שהיה אומר תמיד: 'אה, איזו ברכה! עולם כמנהגו נוהג, עולם מתנהג כתיקונו!'. אכן, כמה צריך להודות על כל יום שעובר על מי מנוחות בעולם שטוף דין כזה. אנו, פנינו אל הרחמים ומשם רוח אפינו. אנו ליה וליה עינינו. ישננו בני הבית כולנו עם מעילי צמר, ושני מפזרי חום קטנים עבדו נון-סטופ יומיים, והיו השליחים משמים לעשות את המלאכה (לא חנקו ולא ייבשו אותנו כפי שלבי היה מגמגם ולוחש כל הזמן). וגם ראה זה פלא: המים בבוילר נשארו חמים ומספיקים לשני מקלחות גם תשע שעות לאחר שחוממו, וזאת במזג אויר של שלג! מה מתוק מאור פניך, השם! עכשיו עדיין הקור מקפיא אך המזגן עובד כסדרו החל מאתמול והמתח ירד… כן, עדיין קר מאוד בחוץ אך השבת עברה כסדרה. אנו החיים, אנו זוכים! ומחרתיים הניתוח.

 

 

מה יש לך להגיד על זה?

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*

12345