התורה והטכנולוגיה

בס"ד

והיום עדיין מתגבש, הולך ומתרחש… ואני אומר ללבי, עליך להתאושש! ואני אומר לשכלי, עליך להיות שש שש, כי הלילה עבר, והגיע מה שאתמול היה מחר, ויש ממה להתרגש: הלא כה דברי כאש – אמר המוציא מן האין אל היש.

והברכיים, ראו, הן כבר בפיק! כי הזמן לא מספיק. ואיזהו הצדיק? זה השמח אפילו בחלקיק (של זמן), ומנשא ואוהב אותו, עד שעושה אותו יין אדום עתיק!

ואתה, היי, brother, רוצה לקבל דרגה? הצבע בעד החוק לפיזור הדאגה. חתום על צוו התחייבות – אתה מתחייב לפעול לביטול העצבות!

ואם יגיעו הפקידים של מרי השחורה, Black Mary (המרה השחורה), ויאמרו: 'אדוני הנכבד, הבוקר לא שלמת את מסיך! לא מס ייאוש, לא מס כעס, לא מס בעס'

אמור להם: 'לא שלמתי מס, כי אני שם עליכם פס! ואם תבקשו עוד מיסים, אשים עליכם כתונת פסים!'

התורה והטכנולוגיה

ועתה, משפחות ברוכות טכנולוגיה, הקשיבו! להווה ידוע לכם – אתם בני עידן ההייטק הראשון – שטכנולוגיה חדשה אינה רק מוסיפה קוסמטיקה או מחליפה פרפראות, היא משנה הכול! חמישים שנה לאחר המצאת הדפוס, ב 1500,  שוב לא הייתה זו אירופה הישנה רק בתוספת ספרים שהודפסו והתרבו כפטריות – זו הייתה אירופה חדשה! אחרי הטלוויזיה, ארה"ב לא הייתה אותה אמריקה בתוספת טלוויזיה – זו היתה אמריקה אחרת: הטלוויזיה נתנה צבע אחר, פרופיל חדש, לכל דמות פוליטית (לכל מסע בחירות) לכל בית, לכל בית ספר! האם המחשב שינה את התרבות המודרנית? את תפישת המציאות שלנו? את משמעות האמונה? אפילו את תפישת האלוקים? תגידו אתם!

טכנולוגיות חדשות בוראות פילטרים חדשים שדרכם בני אדם תופסים את המציאות. אנשים מתחילים להביט דרך מסרטה מסוג אחר: לחשוב על דברים אחרים, להתעניין בדברים אחרים, לשנות את אופי הסמלים והדימויים שאתם הם עובדים.

מרקס שואל: "כלום אכילס הוא בגדר האפשר משהומצאו אבק השריפה והקליע?"

הביטו בתמונה שתחתנו. אתם מזהים את המוצג בה? מן הסתם כן. אבל יש כבר כמה שלא יודעים. נכון? יש כבר כמה מאתנו שלא ראו מימיהם כרית דיו. ועוד עשרים שנה אלה שלא יידעו ירבו על אלה שיודעים. הבה נעצור לחשוב שנייה, האם כתב יד וחתימה אישית ימשיכו להתקיים בעידן המיקלדת והדואר האלקטרוני?

הכתיבה הולכת ונעלמת. כך גם חתימת היד. וכל שכן חותמות גומי עם כריות דיו. אני מתגעגע לחשיבות הזו שהיתה פעם לכתיבה. היא הרי צלם אנוש מובהק שהולך וחסר לנו. היא היתה מעשה נכבד, מעשה אומן, קיימת לאורך זמן. וכך גם החותמות היו משרות הרבה יותר סמכות מאשר היום שכבר הכל הפך ערטילאי, אוורירי, דיגיטלי, כפרת עוונות, לאן הדרך הזו מובילה?

אמור לי בכנות אתה הקורא, כלום היית משקיע כסף וזמן במפעל חדש ליצור עטים, למשל? בכנות, עצור וחשוב לרגע… נניח גם שהיית מקבל מענקים יפים, תמריצים וערבויות גדולות מהממשלה… האם היית משקיע את חסכונותיך במפעל לעטים?

מה עשו מפעלי הענק ליצור קלטות (קסטות), סוני, TDK, Aiwa, לאחר שהופיעו נגני ה MP3? מה עשו עובדים וותיקים של Panasonic? קסטות הופיעו לראשונה בסביבות 1970 ונראו כנס, כפסגת החידוש והתחכום הטכנולוגי. הן החליפו תוך שנים ספורות את כל הטייפריקורדרים הגדולים עם הסלילים הכבירים, הללו היו מצויים כבר בשנות החמשים, פיליפס, גרונדיג… מה, אם כן, היה אורך ימיהם? 20 שנה. מה קרה למפעלים האלה? איפה כל צורת המוסיקה הזו? זה היה עולם שלם? זוכרים את הווקמנים? זה היה לא מזמן?! תקליטים?! היינו משוגעים עליהם…

ראיתם פעם טרנזיסטור? קניתם? קבלתם מתנה? זו היתה המצאה כבירה של שנות החמישים. כבירה! היא שינתה את פני העולם. זה היה מן פלא, תוך כמה שנים נעלמו מכשירי הרדיו המכובדים, המשפחתיים, המסורבלים, שעבדו על מנורות. ראיתם פעם כאלה? הם היו מוקד חברתי! אבל אני הייתי מאוהב בטרנזיסטור שלי, הערצתי אותו, לא בתור ילד קטן – כבחור! כולנו היינו ככה. וגם לטייפ הסלילים שלי שהביאה הדודה מפריז הייתי מכור – צילמתי אותו מכל הכיוונים. אפילו הג'יני של אלדין לא היתה יכולה להביא לו דבר כזה! והפטיפון שלי המתנייע – הוא היה כמו מזבח קטן של אושר… ואז הופיעו לפתע זוג רמקולים ומילה חדשה: סטיריאו. והאוזניות הופיעו והתחלנו לשמוע את הרקיעים מהדהדים בהרמוניה. המלאכים קינאו בנו! היום כול המתנות הנפלאות האלה כלולות יחד בתוך אצבעוני אחד. זה משפיע על היחס למוסיקה? מה דעתכם? על הכבוד למוסיקה? קשר עם מוסיקה? מה דעתכם?!

האם יש מכונית היום בלי רמקולים עם ווליום ובסים שיכולים להוציא למרפסות שכונה שלמה? האם נגן אקורדיון, או גיטרה, ללא הגברה, יכול לעמוד היום ולנגן בתחנה המרכזית?

אני הייתי מחכה ימים ושעות לשמוע שיר אהוב ברדיו. הייתי נלחם על כל תמונה של הביטלס. היום יש שוק 'מחנה יהודה' ביוטיוב: כל המוסיקה שבעולם, כל הקליפים של כל ההופעות של כל הזמנים, כל מה שתספיק לשמוע ולחוות רק אם תהיה בן אלמוות. האם זה משפיע על ההנאה משמיעת שיר, או על הכרת הטוב ליוצר?

מה עם ספרי קריאה בהשאלה מהספרייה? השאלתם פעם? זה עוד קיים?! היה פעם מקצוע שלמדו אותו ברצינות – ספרנות. עולם שנעלם. מה עם מפות דרכים? מקצוע שלם, תרבות שלמה! אני הייתי אוסף מפות, מפות ענק של מדינות וערים, מתבונן שעות וחולם… הייתי אוסף גלויות צבעוניות מכל רחבי העולם… זה עוד קיים? מה עם בולים? הרבה מאתנו אספו בולים, אדם צריך לאסוף משהו, לא?! האם יש ערך, משמעות, לאוסף בולים היום? היום מקסימום אוספים נרגילות.

לבר מצווה קנו לי מצלמה חצי מקצועית (יפנית, כמובן) – מינולטה. הערצתי אותה! היה לה נרתיק אמתי מעור שהריח מריח המפעל גם חמש שנים אחר כך. כל תמונה היתה יצירה… או כישלון. וכי היום יש עוד משמעות לצילום? אפילו להסרטה? פעם היה צלם חתונות. עובר, מסתובב, מרביץ תמונה פה תמונה שם, עובר משולחן לשולחן… היום זה צוות הפקה (עם ציוד) של אולפן הסרטה. כל חתונה 'מונצחת' על ידי במאי עם צוות מלא ואלבום שלידו סינדרלה נראית נערת שוליים. זה נחוץ?? מה יהיה בדור הבא?

כותב פרופסור לתקשורת וסוציולוגיה, ניל פוסטמן, בספר 'טכנופולין': "תמיד בני אדם השתמשו בכלים ובטכנולוגיות אבל הללו לא נטו להיות פולשים זרים. הם היו משולבים בתרבות… הם לא היו בסתירה למשמעויות המקובלות בחברה. לא פגעו בסמכות של האמונות המציירות את החיים או במוסדות שהוקמו על פיהן. זה התחיל עם קופרניקוס, קפלר וגליליאו – הם היו הראשונים, שלמרות שהיו דתיים בנפש וגוף הרי שטענו שאנשי הדת צריכים להצטמצם בתחומם ולא לחוות דעה אודות דברים שאינם מכירים. הם הניחו את חומר הנפץ שירסק לעתיד לבוא ראיית עולם של אלפי שנים. היה זה ניוטון שהדליק את הפתיל. כתבי הקודש איבדו הרבה מסמכותם, עצם משמעות הקיום והיקום הפכה לשאלה פתוחה… הם, השלושה הנ"ל, לא באמת רצו, חלמו אפילו, לעשות את זה. הם רק היו צמאים לדעת, מבקשים את האמת ועבור האמת ולא יותר. הם לא רצו לשנות וכש"כ לא לערער את יסודות הזהות של האדם. אף על פי כן הם עשו זאת בעקיפין. והיה אחר – פרנסיס בייקון – שהחל לטעון ישירות שהעיסוק המדעי צריך להיות מכוון אל רכישת עוצמה, קידמה, שינוי ושיפור מצב המין האנושי, בקשת אושר אוניברסלי.

מראשית המאה ה 20 והלאה, ובעיקר לאחר המלחמה השנייה, כלים וטכונולוגיה כבר עוברים אל מוקד ההתעניינות האנושית, הכל נדחה מפניהם, הם הופכים להיות התרבות עצמה! המסורת, המוסדות, הדת – כל אלה מתחילים להלחם על חייהם ומרימים ידיים אחד אחר השני. בתרבות טכנולוגית מקובל לחשוב כמובן מאליו ש: 'הדעות והאמונות לחוד – והפיסיקה והאמת המדעית לחוד'.

עוד במאה ה 19, לקראת סופה, נאחזו ההמונים בקדחת ההמצאות. כולם עסקו בהמצאות. מחליפים כלים ישנים במכשירים מודרנים. 'ההמצאה החשובה ביותר של המאה התשע עשרה הייתה עצם מושג ההמצאה'. האדם למד כיצד ממציאים דברים! השאלה 'מדוע ממציאים דברים?' נעשתה פחות חשובה. ועוד, ובעיקר, הלך והתברר שהתנופה הטכנולוגית פועלת טוב יותר כאשר בני אדם נתפסים לא כבני אלוקים, אפילו לא כאזרחים שווים, אלא כצרכנים. כשווקים.

בתי המלוכה הנוצצים החדשים כבר אינם באים בירושה! המלכות שמורה היום ליזמים כלכליים בעלי מעוף, לטייקונים תעשייתיים. רעיון הקידמה כובש את הכל, שולט בכל. מבטיח עתיד מפואר! הכל נע מהר יותר בתאוצה גלובלית… הזמן הפך יריב שאפשר להתגבר עליו! איך? עם טכנולוגיה כמובן. יש כל כך הרבה מה להמציא, לשכלל, לכבוש, לבצע, זה מסחרר!" עד כאן.

וכל זה יהיה שווה (אולי. בע"ה.) אם הטכנולוגיה תצליח להביא אותנו יחד. תעזור לנו ליצור מצבים שאף פעם לא דימינו שיתכנו, כאשר כולנו מתקבצים ללא מחיצות, ללא כיעור ונותנים חירות לנשמות לאהוב, מעל הזמן, מעל הלבושים הארעיים של הגופים, החומר והאדמה. משתתפים בהמון צורות באושר האגדי של להיות ביחד ולחוות את האנושיות שלנו יחד, ללא הטירוף של שמא יש בינינו מעולים יותר, חשובים ויפים יותר (או פחות). ללא הבדלים ממש. סוף סוף.

ומאין אנו לומדים להתגעגע כל כך להיות אחד? מאין אנו חשים בוודאות כזו שבפנימיות אנו שווים? שהציור הנצחי של הווייתנו, השאיפה שלנו לטוב, ההערצה שלנו לטהור, לאמיץ, לנאמן, משותפת היא לכל האדם בלי הבדל? מנין החתירה הנואשת הזו שלנו אל השמחה, אל מציאת היופי בכל מקום ורגע? זה הכל לקוח מן התורה! היא בית היוצר של צלם האלוקים שלנו, המקור לכל המושגים הרוחניים, המוסריים, האנושיים שלנו! אין אחר. לולא הספר הזה היינו כולנו עדת יונקים לוחמניים, מפלצתיים – קן הצרעות היה נראה כדיסנילנד ליד תילי עבדותנו ואומללותנו. כל החביבות והחום שעדיין שמורים אצלנו למראה בן אנוש המתאמץ להגביר את מצפונו ודעתו על דחפיו וחולשותיו, נובעים מן התורה. כל הזיכרון הכלל אנושי הטמון בנו, בתת הכרתנו, אודות עידן זהב שממנו אנו באים ואליו אנו צועדים מושרש בתורה. תחושת האחריות שלנו לגבי הזמן החולף, לגבי הזולת, לגבי הסביבה, באים מן התורה. לא יאומן עד כמה הספר הזה הוא הנכס היקר ביותר של כולנו, של כל האדם. הוא תקוותה של התרבות, של כל חברת האדם, הוא מקור האינטואיציה הנפלאה שלה לגבי הטוב והרע… מה שעושה אותנו אדם.

 

 

 

מה יש לך להגיד על זה?

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*

12345