יום שלישי כ"ט תמוז מנופף בשתי ידיו וכבר מתרחקים פעמיו… יום אחרון על התמוזינה!

בס"ד

שרשרת של פרידות

כאשר ישבתי בניחום אבלים לפני כמה ימים, עלה בי לפתע גל של כאב ולבי נצבט. אמרתי לרומל, שהיה המטפל הסיעודי של המנוח, אמרתי לו שאנו היינו בניין חלוצי, מראשוני הבניינים בהר נוף, והיתה בין השכנים קירבה מיוחדת, חיינו חיים איכותיים בבנין הזה וזה כואב כאשר אברים מתנתקים מאתנו. 'ואתה יודע', אמרתי לו, 'ממעוף ציפור רואים בבירור שהחיים אינם אלא שרשרת של פרידות. שרשרת שלא נגמרת של מכאובי פרידה וצער געגועי אבידה…'

שים לב, אתה נפרד מחזה האם, בוכה כמה ימים עד שאתה מתרגל לבקבוק… נפרד מחממת הילדות, ועד מהרה נפרד מהנעורים, נפרד באמת… אלה הם פרידות במלוא מובן התחושה רק שלא שמים לב…

ויש פרידה ממקום מגורים, קרה לכם? כמה פעמים? פרידה ממסגרות חברתיות: בית ספר (זוכרים את מסיבות הסיום?), מהצבא (זוכרים?), פרידה ממקום עבודה, אפילו פרידה מבגדים אהובים שהתבלו או מחפצים אהובים (כמו גיטרה שהיתה אשת חיקך) – אלה רגשות כאב שחוזרים ועולים מחדש… פרידה מעונות השנה, ענני הסתו, או זיו האביב, פרידה מנוף שאהבת עד שבאו הדחפורים והמנופים וחיסלו אותו, פרידה ממועדים ורגלים אהובים שהתכוננת לקראתם שבועות והנה חלפו ביעף… פרידה ממסכת שעמלת חודשים ללומדה עם חברותא, פרידה מיכולת שהיתה לך פעם (כמו לרוץ קילומטרים, או לשיר בטון גבוה וצלול) ובעיקר, בעיקר פרידה מאנשים אהובים: מילדים שכבר לא בבית, משכנים שעברו דירה, מחברים שהיו חלק מחייך, מההורים אוי! אוי! (הם היו אוהביך המושבעים) פרידה מבן זוג, אוי גדול!! נשמתך נקרעת ואתה נותר חצוי ומדמם… ועד לפרידה מהעולם הזה כולו. איזה הלם.

איך אמרו באחד השירים היפים שזכה במקום הראשון באירוויזיון לפני שנים: 'Those were the days', השיר מדבר על צעירים שהיו נוהגים לשבת לעיתים קרובות באיזה פאב ולהרים כוסית לחיי העתיד הוורוד, וחלפו שנים… אחת מהחבורה עוברת שם ונזכרת בכאב באותם ימים והנה שם בפנים יושב אחד מהחבורה והם נפגשים והיא אומרת לו: 'הו, ידידי, אנחנו מבוגרים יותר אך לא חכמים יותר – כי בלבנו החלומות עדיין אותם חלומות'. אכן, אכן, יש כאן עוד פלא, שלמרות שהחיים הם אריג של פרידות – לא מתרגלים. לא מתנחמים. כל דבר שהיה חי באמת – במסתרים עדיין הגעגועים לוחשים אליו… וכל פרידה עדיין מטלטלת, עדיין נחלשת הדעת ומתעטף הלב בצער החיסרון, וזה פלא.

אבל באמת, הצער הוא בחינם. כי הכול – כל החביבות, כל האהבות, כל לבלובי החיים, חדוות פריחת הנשמה, תגליותיה, אוצרותיה, שירת ההודייה שלה, בכול מקום, בכל זמן, בכל עניין – הכול חי וקיים (ואמתי כבעת היותו) בקב"ה! הוא מעל הזמן, הוא מקור כל החוויות והוא גם היעד של כל החוויות. הכל בא ממנו והכל שואף אליו – קיים בו, נצור ומוגן, חי ורענן, ואפשר להתחבר אל כל גלי החיים האלה עוד פעם! להפגש שוב עם תערוכת האבידות היקרות האלה בייחוד שלם! איך? כאשר מתקרבים אליו, יתברך, כאשר נמשכים אחריו מאוד, כל אבדותיך ממתינות לך חיות כבראשית!

ועדיין חייבים לומר, שלהסתובב בעולם הזה עם לב, זה פרוייקט! זה פרוייקט! (כמו אותו האמורא שבכה על 'האי שופרא דבלי בארעא')

[ועוד הערה: בטהובן חיבר מוסיקה מהממת גם כשהיה חרש. כלומר, הוא לא נפרד מהמוסיקה גם כאשר כבו אוזניו והגיע, לכאורה, הזמן להיפרד. אבל היא היתה חיה וקיימת בלבו. ואני חושב שזה נכון לגבי כל דבר שמצא באמת את דרכו אל לבנו, אם רק מוצאים את הפתח אל האלבומים האלה]

 

מה יש לך להגיד על זה?

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*

12345