יום שלישי כ"ט תשרי – וכ'ל ט'וב לכולנו! כן, כל טוב סלה!

בס"ד

אכן, ברכת כל טוב לחודש הזה שמילא אותנו מכל הטוב האמתי שבעולם. איך זכינו לדברים כאלה, מי ומה אנו שזכינו לכל זה? זו בוודאי שאלה לגיטימית אבל היא לא צריכה להפריע לנו לשמוח! תהיה הסיבה אשר תהיה, בפועל המתנות עכשיו בידינו, בלבנו, ואנו הזוכים! תודה, רבש"ע, תודה על חודש נשגב, יקר, מופלא שכזה שהענקת לנו.

עכשיו אנו מאמינים עצומים בתחיית המתים, כי ראינו מה קרה לנו, כיצד נהיינו בריות חדשות ממש, לאחר ימי השופר, הדמעות, והחדווה תחת הסכך… פנינו מועדות עכשיו אל חורף שבו אמנם יתקדרו השמים הפיזיקאלים ויחשכו המאורות (לעיתים) אך זו הדרך בה הברכה יורדת לכאן. אצלנו שמי הנשמה ורקיע הדעת ישארו בהירים כזוהר מתנות תשרי. אמן.

מעדני תשרי וגם פרשת בראשית עוררו בנו מאוד את אמונת חידוש העולם והיא מרפא לנפש, אך יחד איתה מתעורר גם הפיתוי של 'עץ הדעת' – נסיון עץ הדעת מהבהב גם בגן העדן שלנו. סביבינו הרבה 'פירות' הנראים כל כך נחמדים להשכיל ותאווה לעיניים עד שאנו מקבלים סחרחורת ונדמה לנו שאיננו יודעים מספיק את כל מה שהתחדש בארץ ובעולם… עלינו לדעת יותר… לכן עלינו להקשיב לכל מהדורת חדשות, לכל פרשן ולכל חוקר המפרסם מחקר חדש… ובאמת, אלה ידיעות שהן לגמרי בבחינת 'מרבה דעת מרבה מכאוב', ידיעות המפטמות דאגנות, בוראות מתח ובילבולים עד שהן משתררות על הנפש ונדמה לאדם שכאילו הוא נדרס תחת מכבש המאורעות וקצב הפעולה המודרניים ואין מה לעשות ואין לאן לפנות… ביום אכלך ממנו מות תמות! אוי!

הנסיון הוא להתחבר אל הצד הטוב של הדעת ולא אל הצד הרע, המכאיב, שלה. כלומר, להפנות את כל תשומת הלב (המתאווה לדעת) אל הידיעות הטעימות באושרן, הגיוני הלב הכבירים שהנחילו לנו האושפיזין, אבות היהדות, בחג הסוכות. אל הדעת שהעניקו לנו הצדיקים, חכמי וגדולי ישראל בכל הדורות, שפע חיים שכזה, איזה בוטיק של חיים הם בנו עבורנו… למשל, הידיעה אודות יום חדש! בריאה שמתהווה עכשיו ממש, יצירת בכורה המגיעה עם שלל ריחותיה ומראותיה, מושגחת עד אחרון האלקטרונים ויוצאת אל האור שנייה אחר שנייה מתעלומות ידיעת השם ועד נפשותינו – בצלמו, כדמותו. כוח מתחדש של פליאה (הקרוי חיים) הנולד בחיק הקב"ה עבורנו כדי שנרצה ממנו עוד ועוד. ועד כמה שזוכרים את זה, כך זוכים לשמחה ולישועות שהתחדשו היום…

ולכבוד החודש הזה שהפריח את עצמותינו, אני מעלה כמה שורות שרשמתי לאחר ימי ראש השנה בשנה שעברה. זו התעוררות של הבעת תודה והצדעת אמונים. ובאמת, תודה היא מילה גלמודה לתאר כזו מידה!

ר"ה תשע"ח היה עילאי. בעיקר בעת מוסף של היום השני הייתי באושר וחדווה שמזמן איני זוכר. כל כך בטל אל מלכותו, רוחץ לאורה, נסחף אליה בחירות ובעונג… אני רק יודע שזה היה, אבל אני כבר לא ממש זוכר את ההרגשה. הידיעה עדיין קיימת: שהיו רגעים ושעות שבהם ידעתי שזה זמן אחר. מאושר. בלעדי, לאב (ולמלך) עם בניו. היה לי בטחון גמור במלוי בקשותיי, ידעתי שהן נשמעות ומתקבלות.

עד כדי כך שביום השני של ר"ה, ועדיין במקצת השבת, חשתי שהיתה לשי"ת דירה בתחתונים אצלי וכיבדתי אותו מאוד, והאיר שמו אצלי בחזה, בקרבי, וידעתי שהוא עמי, והייתי בעולם שכולו מעדן גן ובוסתן, שני ותלתן, דיור מוגן, לראשונה בחיי, הרגשתי כך וראיתי שזה אפשרי… אך בוודאי זחה דעתי והגאווה (בגירסה עדינה, אמנם) חזרה וטינפה את הלב… טונף המשכן… וידעתי כאשר זה קורה. נותרתי כבר אחרי השבת עם גלי גאות היצר, דוגית מטרפת על פני המים… צום גדליה עבר בשממון נורא. חזרה, לכאורה, למשבצת הראשונה. אבל אני יודע שרושם וודאי נחרת, שערה תצטרף אל שערה, עד שהחבל שוב לא יקרע…

 

 

 

 

 

מה יש לך להגיד על זה?

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*

12345