יום השישי, רוני נפשי, התאוששי, לקראת קבלת יום קדשי! (תש"פ)

בס"ד

 

קראתי אניקדוטה מאלפת:

בפונדק כלשהו טעה אורח עשיר והחליף את רבי זושא בקבצן והתייחס אליו בגסות… לאחר מכן נודעה לו זהותו של 'הקבצן' ובא בבכי לבקש ממנו מחילה, 'סלח לי רבי, עליך לסלוח לי, אני באמת לא ידעתי!'

'מדוע אתה מבקש מזושא לסלוח לך?' אמר לו רבי זושא, מחייך, 'לזושא לא עשית שום רע, לא את זושא העלבת, אתה בזת לקבצן מסכן. לך אם כן ובקש מחילה מהקבצנים שבכל מקום!'.

באותו אופן, אני אומר לעצמי, לקראת חג השבועות, חג שבו צריכים כל ישראל להיות כאיש אחד בלב אחד, אנו מתחננים אל השם: 'אנא ה', סלח לנו שלא החשבנו אחים יהודים והתייחסנו אליהם בזלזול, לא ידענו, באמת לא ידענו שאתה בקרבם ושהם צלמך ודמותך, אנא סלח לנו'

והשם אומר לנו, ברוח טובה, 'לי לא עשיתם כל רע, אותי לא העלבתם, פשוט לא ידעתם, לא ידעתם שאחיכם סביבכם בצלמי ובדמותי… לכו ובקשו מהם מחילה בכל מקום שהם'.

ועוד אניקדוטה:

רבי זושא שאל פעם את אחיו רבי אלימלך: "כתוב כי נשמתו של אדם הראשון הכילה בתוכה את כל הנשמות האחרות. פירושו של דבר שהכילה גם את נפשותינו שלנו. כיצד אם כן, אח שלי, אתה מסביר את העובדה שלא עשינו דבר כדי למנוע ממנו לחטוא?".

רבי אלימלך השיב: "אילו לא חטא אדם הראשון, היה הופך גאוותן."

שמעתם?!

אז לא צריך להתייאש מהחטאים. לפעמים הם רפואות!

אנא, מלכי, המנצח על יריד החיים, תן לי עיניים לראות את הברכות שיש לי, שאזכה להעריך אותן, הו, השם, תן לי לב ליהנות מהן, נשמה להודות עליהן, אנא.

כי מה שאנו רוצים זה לשמוח בשעות ובימים הקצובים האלה שקיבלנו. לשמוח בלי תחושה שאני מפסיד משהו במקום אחר ומה יהיה אחר כך והרבה נרווים מהסוג הזה, שמחה של חיבור עם היהודים שלידינו.

זה מה שרוצים, לזה אנו מחכים, את זה מרחרחים בגעגועים ומתחננים כל כך לאיזו מקדמה… ויש מקדמות! השם לפתע מזריח בלבנו כזו שמחה עד שהעולם הופך היכל מחולות… והנה אנחנו כבר בימי שני השבועות האחרונים של הספירה. שמעו מה אומרים החסידים בספר הקדוש 'ישמח ישראל' על שלושת ימי ההגבלה שנצטווינו עליהם קודם מתן תורה (פה ושם מרופד במילים שלי):

לאחר שבאו ישראל למדרגת 'כאיש אחד בלב אחד', כלומר, נעשו מבוטלים אחד לחברו באמת, כעפר וכאין ממש, וכל אחד זכה לראות את מעלת חברו וליהנות ממנה, ממילא זכו אחר כך לקבלת התורה. כמו שאנו אומרים "ונפשי כעפר לכל תהיה… פתח לבי בתורתך".

וכאשר נתבטלה הגבהות מלבם ויצאו אל החירות מהישות שכלאה אותם, הם היו מוכנים ממש למסור נפש על כל מצווה ומצווה ולכן נתן הקב"ה חוק וגבול לכל מצווה ומצווה כדי שהיהודי לא יפליג בדביקותו ושמחתו עם מצווה אחת יותר מדי עד שתפרח נשמתו מרוב נעימות, ואז לא יזכה להכיר כלל את שאר המצוות. ולכן ברא הקב"ה את יצר הרע כדי שיחזיר את היהודי אל העולם הזה ויעכב אותו כאן שלא ימות ויתבטל כאשר יטעם וירגיש את הערבות והנעימות והמתיקות והידידות של מצווה אחת – ה' חפץ שיהא ביכולת היהודי לקיים את כל התרי"ג מצוות. ולכן כאשר ראה בוחן כליות ולב שהם מוכנים בפועל למסור נפש על כל מצווה ציווה עליהם את עניין ההגבלה, כלומר, שיהיו מחוייבים להגביל את  עצמם בכוח מבלי להיסחף, וכך יוכלו לקיים את כל מצוות השם.

ולכן פחדו ואמרו: 'פן נמות'. כי לכאורה, מה יותר נעים ואדיר מלמות מתוך כליון הנשמה ודביקותה בעונג המצווה? מה הפחד הגדול? אדרבה, זו תכלית העולם. אבל לא כך! הם הבינו שהקב"ה אינו חפץ בסוג עבודה כזה, אלא משהו הרבה יותר מורכב, באופן של רצוא ושוב, כדי שיוכלו לקיים פעם ועוד פעם, מצווה ועוד מצווה, וללכת בהן ממדרגה אל מדרגה – זו היתה יראתם 'פן נמות'. אין זה רצונו יתב' שנפרד מהגוף ונידבק בו מיד – לא חסרים לו מלאכים ושרפים העובדים אותו בבחינה הזו. הוא חפץ בעבודת אלה שקמו מעפר, אלה שנופחה בהם נשמה אבל העפר משתרר עליהם, מדביר אותם יומם וליל, ממרר את חייהם, אעפ"כ הם הודפים את הייאוש פעם ועוד פעם ושמחים (אמן, כיה"ר) במעט הקדושה שהם מצליחים להשיג.

 

מה יש לך להגיד על זה?

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*

12345