יום השישי, אתה מלבושי, ואת, שבת, אל תתבוששי! כ"ו בשבט, זה היום בפרט!

בס"ד

שהחיינו וקיימנו והגיענו אל הבוקר הזה. הלוואי שנהיה אמתיים. זה תענוג גדול להיות אמתי.

והאמת היא שאנחנו כל כך בעייתיים עד שזה מגוחך. אעפ"כ זה גורם לנו לרצות לעשות משהו כל הזמן – להשתפר, להשתנות, לתקן. כי באורח פלא אנחנו לא מתייאשים מהביזיון שלנו אלא מתנערים מחדש ומנסים לעשות משהו… לפחות מנסים מאוד לא לקלקל יותר. ואז, כל כוחות התשובה והתיקון והרחמים מזנקים עלינו כמו צוות המכונאים שמזנקים על מכונית מרוץ שפרשה הצידה, ואנו חוזרים אל התהילה. אמרתי שאנו בעייתיים באופן מגוחך, אני מוסיף – אפילו מצחיק… אבל, שימו לב, יש כאן מהפך! כי הצחוק יפה לכל, וגואל מסם המוות. אז אפילו אם הצחוק הזה הוא יליד האומללות הרי שהכינות והענווה הזו לצחוק, ואפילו צחוק בריא, תהפוך את הכול לטוב. הצחוק יהפוך את הבלגן לגן-לב. וזה פלא.

יום מחבושי, הוצא אותי לחופשי! נפלתי שוב למאסר!

אני אמנם משתחרר ממנו כל אימת שאני שר, אבל אני נזרק שוב למאסר. איך זה קורה? למה תמיד זה נגמר, בתא המעצר? זה יכול לשגע פילים, כל שכן חצי משוגע כמוני. האם יש איזו גזירה קדמונית (ששום דבר לא מדגדג לה) שלפיה העצבות תשתרר ותשתלט על הלב מידי יום? מן אפלה היולית כזו שכל הדמעות הנופלות על הלחי אינן אלא רסיסי מטר הנוטפים על הרי הבזלת שלה? מה קורה פה? איך זה שיסוד החושך תמיד מתגבר בכפייה חסרת מעצור ודורס את פרפורי החיים העדינים בלי למצמץ? אכן הקרב להידחף אל הקודש פנימה מתחולל ללא הרף. המלחמה לראות איזו בבואה של רקיעי הטהרה היא מלחמת שי"ן בשי"ן המתנהלת נון סטופ על סף בור הייאוש: המלחמה לסתום את לוע לחישות האימה שזה לא הולך… לא יהיה טוב…

אמנם, יש ניצחונות נפלאים… אבל פתאום קריסה של כל החזית, והאימה מתחילה להתפשט בלב שעומדת להיות כאן תבוסה גורלית – האופק שחור ומערער. אבל אז – נס! רצון חדש להלחם רוטט לפתע בלב ושוב מלחמה, ו…הידד – ידנו על העליונה! הנה, אנו זוכים לנשיקה אלוקית, נשיקה שמטביעה על הנשמה את חותם הקב"ה כמו השפתיים של הדודות על הלחיים בחתונות. נראה שבכל אופן הצלחנו לרכוש איזה כלי נשק אמתי, מפתח זהב, נגד החומר והיצר המובסים… אבל לא! כמו דינוזאור שבוקע גדר של דיר עיזים כך היצר מגיח לפתע ואונס את לבבנו אל רעבונו. חולי הלב לא נרפא… איזו פשלה. והרמקול מודיע 'אתה יצור נשחת ועלוב. רע בשורש. ה .D. N. A  שלך רקוב'.

אבל הקריאה: "השם הוא האלוקים"! גוברת עליו והיא ציר היהדות כולה. אסור להכנע לייאוש, ואני לא מאמין לרגע שאני רחוק מהשם. זה הבל. זו רק חלישות הדעת, סחרור של כפירה. אכן, המצב מסוכן אבל הפה עדיין ברשותי, הפה שלי נשמע לי – יש לי את הדיבור! ואני פונה בדחיפות קיומית אל ליידי לשון ומעורר אותה: 'קחי אותי אל השם, עשי זאת, את יודעת איך… קחי אותי אל השם. אל תפסיקי'. ואני מדבר… אני מדבר…

ואני נזכר לפתע: כל מה שאני ואתה עושים אנו עושים עם חותם המלך. זה מהדהד הרחק בעולמות מאירים, מקום בו הברכות נובעות… אנו נחתמנו ביום הכיפורים להיות מלגיון הכבוד של המלך. אנחנו בפנים! לא משנה מה מצבנו כרגע, אנחנו לא בחוץ! כן, הקב"ה ברא מן יצור מיוחד כזה שמתלכלך בטומאת השיגעון ובצואת הגאווה, אבל זה מה שהוא רצה. והמלאכים מקטרגים ומקטרגים על החורבן שבדבר, על התקלה שבדבר, על הצער וחילול השם אבל הקב"ה רוצה דווקא למחול ולסלוח ליצור הזה, והיא תהילתו! רק כך מתגלים פני הרחמים!

וזה נעלם מאתנו לגמרי, עוצם הרחמים האלה… אבל לצדיקים גלוי הפלא הזה. הם צופים בו כל הזמן ומספרים לנו…

מה יש לך להגיד על זה?

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*

12345