מאיפה הוא בא?

בס"ד

מאיפה הוא בא?!

מקרה שהוא בגדר של קוריוז אבל הוא אינו נמחק מלבי, כנראה שאני חייב לספר אותו.
ברכבת הקלה מהר הרצל לכיוון התחנה המרכזית, בדרך הביתה, עייף וסחוט לאחר יום לימודים, הייתי כנראה מנמנם בהקיץ והפסדתי את הירידה בתחנה בקרית משה. קמתי בסערה אך הדלתות כבר ננעלו ולא עוד אלא שראיתי מהחלון את קו 74 ממתין ברמזור (הוא האוטובוס שהיה לוקח אותי להר נוף לו ירדתי) ועכשיו ארד בתחנה המרכזית, הבאה בתור, ואאלץ להמתין עוד עשרים דקות ויותר… אין ספק ששוב אני לקראת הסתערות של גל עכור בנפש (הם נוצרים הלוך והיווצר אי שם בתהומות הלב, הגלים האלה, ואינם שוככים בקלות… שוטפים איתם הרבה כוחות חיים אל הטמיון). ובכן לא הייתי באמת ממהר כאשר נפתחה הדלת בקצה הרכבת, בתחנה המרכזית. הייתי במין השלמה כהה, ואף על פי כן לא נתתי זכות קדימה לגברבר צעיר שעמד שם בצד הדלת וחיכה לרדת אף הוא. כתפינו התנגשו (שם, בקצה הרכבת, זו רק דלת אחת) ושנינו נרתענו… אני מיד הודיתי על אי סבלנותי וסימנתי לו לרדת. הוא וודאי היה לפני, רק שהוא בא מהצד ולי היתה גישה נוחה יותר לכן הרשיתי לעצמי לנסות להקדים אותו… אבל הוא התבונן בי בשקט ועשה תנועה קטנה אך מלאה סמכות בראשו שארד. עינינו נפגשו. הוא היה בחור ישיבה בשנות העשרים. לבוש שחור לבן, אך לא רשמי מדי, בהיר, שיער גלי צהוב קצר, בעל גוף חסון ולא גבוה מדי. אני הייתי, כמובן, הרבה יותר מבוגר ממנו… אז חייכתי אליו בעייפות ואמרתי שוב: 'זה בסדר, אני מצטער לא שמתי לב, רד!', אבל הוא בנימוס לא זז ממקומו וחזר ו'הורה' לי בראשו לרדת במין איפוק עדין מלא כוח, כולו חדור שקט מושלם. התרשמתי מאישיותו, לא מוצאים רבים כאלה. נכון? אצל בני תורה, אולי, זה מצוי יותר…
לא התעקשתי עוד וירדתי.
הוא ירד אחרי, והנה, אני רואה אותו מתחיל לרוץ כברק, מזגזג בין האנשים, חוצה באומץ לב את הכביש (שהיה סואן) ומגיע ברגע האחרון לקו 32 שעמד בתחנה מעבר לכביש וכבר נסגרה שם הדלת (אני מרחוק בלחישה נדהמת ממלמל, 'אנא, אבא, שהנהג יפתח לו את הדלת') והדלת נפתחה לשנייה ומיד נסגרה, והאוטובוס זז והותיר אחריו תחנה ריקה… הוא כמובן ראה את האוטובוס מגיע לתחנה מהחלון של הרכבת וחיכה ליד הדלת כי היה וודאי מאוד ממהר…

מה יש לך להגיד על זה?

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*

12345