משל הבושם

בס"ד

סיפור אמתי

במשפחה מיוחסת אחת עבר סיפור (או יותר נכון, עברה מסורת יקרה אחת) מאבא לנכד ומנכד לנכדו אודות בושם נפלא, מיוחד מעבר למילים. בושם עם השפעות מופלאות כמו בסיפורי האגדות, אלא שכאן זה היה אמתי… הבושם הזה, העידו בני המשפחה, הוא מחייה, משמח, מעניק גבורה בלב כל מי שזוכה להריח בו!

על הבושם הזה שמע לראשונה אבי המשפחה. הוא חיפש וחיפש אותו עד שמצא אותו! הוא התפעל והתלהב וסיפר אודותיו למיודעיו, אך רק בני משפחתו למדו להריח אותו ממש והם הוקסמו עד השמים, הבושם הפך להיות עיקר משאת ימיהם וכך הפכה משפחה זו לשיכורה ולא מיין…

והנה, בני הבנים נאלצו להיטלטל לארץ רחוקה – עשירה, אמנם, ומלאה "הזדמנויות", אך הבושם המשפחתי הלך שם לאיבוד איכשהו. בכור הנוחיות והתפנוקים ריחו אבד להם. אבל הסיפור אודותיו נשאר…

וחלפו הימים וגם חלפו הדורות… האם אגדת הבושם תעבור מן העולם? והמשפחה – הנה, היא כבר גדולה מאוד ורבת אוכלוסין, והיא הסתבכה בעסק ביש עם השלטונות המשתררים שבמעצמה והללו החלו להציק לה ולרדוף אותה ומצאו דרך להפיץ בקרבה תעתועים ופגעים עד שהכריזו על כל בני המשפחה כאויבי המדינה, אסירי המלכות. הם חייבו את כולם בעבודות שירות כבדות, פרויקטים ממלכתיים לאין קצבה, חשך עליהם גורלם… ברגעים הקשים ההם, בתוקף עילפון החולשה והעלבון, הפך זיכרון הבושם המשפחתי למעין חלום רחוק, מעורפל, הם בכי רע! בכי רע! מאין יבוא עזרם? מאין יבוא עזרם? אין להם ידיד. מקצה התבל ועד קצה התבל אין נראית תקווה.

והנה, ביום בהיר אחד, מגיע אחד מבני הדודים שכבר עשרות שנים נחשב כנעדר, ומבשר לאחיו המותשים שהם עומדים להריח את הבושם. כן, הוא מצא אותו, את אותו בושם שעליו שמעו בסיפורי הילדות, שלעתים העזו לחלום עליו מרחוק, הפלא המשפחתי שאודותיו גמגמו מפה לאוזן דור אחרי דור…. מה הבושם הזה? מה סוד ריחו? איש כבר לא ידע, אבל אותו בן משפחה מבשר שהוא מביא להם אותו! מי היה מאמין? האם זה אמתי? הוא יעשה זאת? כן, הוא עשה זאת! הוא הביא להם אותו! זה היה כחלום בהקיץ. הם קיבלו חיים. קבלו כוח, קבלו השראה. הם ממש קבלו דיוקן אחר – נזכרו מה הם רוצים ומה הם יכולים להשיג בתעלומות השמים והארץ והאופקים נגולו לעיניהם מחדש. הכל התהפך!

נו, עכשיו מה? האם ניחוח החיים והחדווה יתנדפו כאשר יתפוגג ריח הבושם? האם ימי התחייה המאושרים יהיו כלא היו? חזרה אל השגרה האפורה לאין מוצא? אל רשתות חורשי המזימה? אל ציפורני מטילי האימה? אל פגעי הביוכימיה וגזי החממה? אל התוהו המאיים בדממה?

לא! לא!

הוא מבטיח, אותו בן משפחה נאמן, מבטיח שהוא יביא אותם אל המטע, אל הגן, בו גדל העץ שממנו מפיקים את הבושם. הם ילמדו להכיר את תהליך הייצור שמעורר את הבושם. הוא ייקח אותם לשם. הם ילמדו להכיר מקרוב כיצד הוא מורכב, מהן תכונותיו, מה סוד מבנהו לפרטי פרטים. הם ידעו להכיר אותו פנים אל פנים! הוא יהיה שלהם. אך כל זה אך ורק אם יטרחו לשקוד וללמוד כיצד עושים את המעשים הנכונים על מנת לשמרו חי, מה הם הדיבורים היפים לבשמים, מהי העדינות והזהירות, האהבה וההודיה הכרוכים בהפקה של פלא כזה. מה הם התנאים הקודמים (והנלווים) להנאה ולשימוש בבושם…

ובכן, האין זו משפחה עם סיפור הצלחה?!

שוב, האין זו משפחה עם סיפור הצלחה?

אנו, חברים, קבלנו את (בושם) האמונה הקדושה בשלמות. בשלמות!! לא רק שזכינו לקבל חיים חדשים ותקווה מאושרת בהגלותה עלינו במורא גדול במצרים, אלא בן דודנו הרחמן, רועה נאמן, אף הביאנו אל הר סיני והוריד לנו את התורה, וזכינו לקבלה אל קרבנו: היא וקוב"ה חד המה! זכינו, אם כן, להכיר לפני ולפנים, כהכיר איש את אשת חיקו, את אדון החיים – בורא המקום והזמן וכל הנפלאות שבהם מאין, מאין! דוד נשמתנו, בושם הבשמים, אהבתו לעד. אנו חווים אותו ברגעינו המאושרים כבושם משכר המחייה את הנשמה. לכן במוצאי שבת כאשר הנשמה היתרה נפרדת, הולכת לה, אנו מריחים בשמים על מנת להינחם. גם הנקודות טובות שבנו הן ריח ניחוח כי הן חלקי אלוקות ממעל לכן במעמד הר סיני נמלא האוויר בשמים כי ישראל זכו להביט בכבוד אלוקים השוכן בקרבם, בפוטנציאל הנורא שלהם – המה הנקודות הטובות. ברח דודי ורעה על הרי בשמים.

האין אנו עולים על גדותינו בשיר? אסירי תודה לנצח?

והאהבה השלימה הזו, חברים, שבה התוודע אלינו הקב"ה (ולקח בשבי את לבבנו) תוארה על ידי אדריכלי היהדות, אנשי כנסת הגדולה, בשלוש הברכות הראשונות של תפילת שמונה עשרה. הנה:

ברכת אבות מזכירה לנו כיצד אבותינו יגעו ולא וויתרו. במרוצת חיים רצופה קשיים וניסיונות הם למדו להכיר את מי שאמר והיה העולם. כל אחד בדרכו קירב את דעתו ולבבו אל הבושם הנהדר הזה שמשך אותו מעבר לכול והקדיש לו את חייו עד שנגלה אליו, שכן עליו (מי היה מאמין), האל העליון! קונה הכל! וגם כרת עמו ברית ונשבע לו שזרעו יירש את הארץ הנבחרת… ואברהם יצחק ויעקב הכירו (ולימדו את בניהם) שהוא גדול, גיבור ונורא, גומל חסדים טובים… והם היו משפחה בודדה שציר חייה הפך להיות בושם עילאי של ביטחון בחסדו של הבורא, חוויה נפלאה של קרבתו…

ברכת מחייה המתים מתארת כיצד חיתה נפשם של העבדים הנמקים בזדון לב הרודן, נגלה עליהם האל בגבורות נוראותיו וזכו לדעת שהוא נאמן בבריתו וזוכר להתיר את האסורים המתבוססים בעפר וטיט. הוא רופא לשיברון גופם ולבם ומקיים את אמונתו לישני העפר אשר בחברון… הנה, לאחר כל כך הרבה שנים של הסתר פנים התברר שאין שכחה לפניו והוא גיבור לעולם. מי כמוהו בעל גבורות – אלה עשר המכות. נקרעו עיניהם למראה הכוח והגבורה העילאיים של סומך הנופלים, הממית את המצרים ובאותה עת מחיה את העבדים ומצמיח ישועה – מצמיח שירה על שפת הים! בדמיך חיי, בדמיך חיי… מכלכל חיים בחסד – אלה הילדים המושלכים על פני השדות, ונותן את חינם בעיני המיילדות, וגם בעיני בת פרעה. וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ. ובושם ההצלה הזה היה מסחרר, סוחף, מרומם – מי פילל ומי מילל! וחיתה נפשם, נפש הנידונים למיתה אומללה, ולמדו להאמין באמונה שלמה שאכן, אם כך, גם המתים עתידים להחיות. הוא מחייה המתים!

ברכת האל הקדוש היא מעמד הר סיני. היא מה שמתואר בשיר השירים: 'מצאתי את שאהבה נפשי, אחזתיו ולא ארפנו…'. אמת, שהוא, הבורא יתברך שמו, קדוש ונעלם ואין יכולת באדם להשיגו כלל, אך הוא צמצם עצמו אל פסוקי התורה, שהיא כולה שמותיו הקדושים (א'נא נ'פשי כ'תבית י'הבית – "אני, את עצמי, כתבתי, נתתי!" כך מגדירים חז"ל את התורה במסכת שבת, בדרשם את אותיות המילה 'אנכי') וזה פלא, פלא, פלא! פלא של אהבה. פלא של רחמים. כי למרות שגם היא, התורה, קדושה בקדושתו יתברך הרי שיש כן יכולת בישראל להידבק בה! וללא חציצה! כי גם בם יש קדושה! יש להם נשמה אלוקית המסוגלת להשיג את התורה בייחוד מענג. לשאוף מלוא הריאות את בושם נעימותה ולהינשא על ידה מעל לגזרות ודיני העולם… ככל שהם דבקים בה ככל שהם הופכים קדושים יותר וכך זוכים לטעום מקדושתו האינסופית של מחולל החיים, ומהללים על חלקם הטוב בכל יום סלה: 'ואתם הדבקים בהשם אלוקיכם חיים כולכם היום'. לא יאומן!

ואני זכיתי לקרוא לאחרונה קטעים מספר שלא ידעתי אודותיו. אני מעתיק מתוכו כמה שורות שימחישו את כוחה הנורא של התורה. שורות, רבותי, מ'ספר הזיכרון' שכתב מרן החתם סופר! ידעתם שיש ספר כזה? הוא כתב אותו בעקבות מצור אכזרי שקהילתו ומשפחתו היו נתונים בו. מצור שהטילו צבאות נפוליון על העיר פרשבורג ובמהלכו הפגיזו את העיר ללא הפוגה והפכוה לעיי חרבות. והנה, לתדהמת הכול, לאחר כחודשיים, כאשר התפזרו ענני הקרבות התברר שאיש מהיהודים לא נפגע! למרות שמימין ומשמאל נפלו תושבים לאלפים. ויהי הדבר לנס! והחתם סופר מתאר במכחול לירי, בכנות ובפשטות אהובה, את הימים האלה. ולענייננו, הנה קטע מאחד התיאורים:

"… לאחר שדרשתי, התפלל הציבור מנחה. זה קרה בשבת, י"ט סיוון: כאשר הציבור היו שקועים בתפילה, פיצוץ רועם טלטל את יסודות בית הכנסת. פצצות היו בוקעות אל תוך העיר. מוקדי אש היו בוערים מבלי שליטה. אנשים אפורים מפחד היו רצים כחיות מבוהלות בכל הכיוונים לבקש מחסה מגשם המוות שירד מן השמים. רוב האנשים מצאו מקלט בקומת המרתף שבביתם. גם אני ירדתי למטה לסעודה שלישית יחד עם תלמידיי. שרנו את הזמירות המסורתיות ולאחריהן הצעתי כמה הבנות בפרשת השבוע ולהרף זמן קסום נישאנו כולנו אל עולם של קדושה, מבלי שנבחין כלל בחורבן המתחולל סביבנו."

אז, מה אתם אומרים על כוח התורה? בושם או לא בושם?

אהרן בר

 

מה יש לך להגיד על זה?

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*

12345