מה יחזיר את השמחה?

בס"ד

מה יחזיר את השמחה?

בכזו קלות, כרעם ביום בהיר, הכל התמוטט. אנשים כדגי הים. לאחר הניסיון המקעקע הזה של בהלת הקורונה לא תתכן, לכאורה, שמחה, נכון? עצם העובדה שדבר כזה קרה מטילה צל שחור על החיים כולם, על התכניות, על הדעות. איזו שמחה תוכל לרפא את הלב הנרתע באי אימון, מאוכזב, לאחר שהחיים גילו לו את ארעיותם, את אימתם? מן דוק של דיכאון, חלילה, יורד על הכל… בעיקר על הלילות (בבוקר יתכן ועדיין מלבלבת תקווה אל פנים חדשות), מה יוכל לנחם? לחדש את האימון בחיים? לחדש את ההילולה שהייתה עולה מן הכוכב…

מה טעם "להעניש" אנושות שלמה אם אף אחד לא מבין למה? לא יודע לפרש נכון. "האירוע" לא מתפרש באופן ברור, לכן הוא הולך לאיבוד… וגם ישראל אינם נבדלים מן העמים באופן ניכר, משמעותי. נכון שבהיקף המחלימים ומיעוט החולים (בגל הראשון) הדבר היה ניכר ומחמם את הלב, אעפ"כ אין זו ראייה וודאית – הרוצה לפקפק הרשות בידו לגמרי! אין מי שיסתור את דבריו (במגרש הבית של ההיגיון), אין קצה חוט והארץ נבוכה.

הנפש עייפה מציפיות שווא – מצפים לאור, לסימן, לגילוי, למפנה… וזה מתיש.

בוודאי, יש קול בלב שמעיר באמת פשוטה: 'ומה המהומה? וכי לא היו תקופות חשוכות יותר, אנושות יותר, בדברי ימי עמנו? וכי לא נאלצו אחינו ואבותינו לעבור דרך תהומות עמק הבכא שהיו כואבים מאלה, ועמדו בהם בגבורה? וכי לא גיששו מבעד לאימה ועלטה סמיכה הרבה מזו של היום והדליקו בה נרות? מה השתנה לפתע?'

אך אנו, מפונקים שבמפונקים, כבר יגעים. קצרה נפשנו בטלטולי הדרך, וגם הזוועה שעברה עלינו לפני דור נדמה שאין יותר ממנה ולא עוד… וגם כל כך הרבה התחולל בדור האחרון על פני הכוכב, כל כך הרבה התרחשויות ושינויים שהפתיעו, חידשו, חודשו והתחדשו, אותתו ובישרו, עד שהנפש נמתחה עד גבול יכולת הציפיה – אין בה כוחות עוד לחזור לשיגרת הסתר הפנים. השיבה אל 'הכל כמנהגו' נדמית קשה מנשוא.

האם נוכל לחגוג מסיבת הודיה מתפקעת מתודה ברגע שתחלוף רשמית סכנת הנגיף? האם היא אי פעם תחלוף? האם נשמח בלב עליז כאשר ישוב ויעלם הזיהום אל מאורתו האורגנית, הזערורית, וייבש שם הוא וכל בני מינו, ויניח לנו? יניח לנו לעשות מה?! לחשוב מה?! האם לא נזרקה בנו מרה שחורה בשל הצער המוזר הזה? אובדן העשתונות הזה שכולו טבע ביולוגי וחוסר אונים מבולבל… ומה עכשיו? לאן?! וכי לא ניצבת על פתחנו אימה גדולה הרבה מזו, כפרת עוונות, אימה של שינויים גורליים במזג האוויר שפירושם כליה?

השמחה שהייתה קודם, העשייה והמרץ של הימים שלפני, נראים כסרט מצויר ישן ותפל…

ובכן, חברים, זה קולה של חלישות הדעת. כך היא נשמעת. הדיבורים האלה הם הפסקול של רגע של  חלישות הדעת. אחד מאותם רגעים שבהם שוכחים להתחזק, ומיד הטבע המיואש מתגבר, לאום מלאום יאמץ, וכל דחפיו העיוורים, האכזריים, השאפתניים, מתעוררים מתרדמתם ומתחילים לזחול ולבקוע, לחדור פנימה אל ספינת הלב כמו גלי האוקיינוס… אבל לא יותר! לא עוד! אין כאן שום אמת, לא תובנה עמוקה, ריאלית, כלום! אלה רק דגלי הייאוש המתנופפים שוב ברוח השטות ומסתירים את נופי החיים. וכי לא מנעורינו אנו בלב סכנות אינספור? וכי איננו מוקפים אימות ואיומים מסמרי שיער המצריכים גדודים של שומרי ראש מלאכיים סביבנו על מנת שנעבור יום אחר יום בשלום? הגאולה לאלתר מכל זה תלויה כמעט תמיד בהתבוננות! ברגע שקט של אדם עם עצמו. בהתעוררות הרצון להתבונן, להתרכז באמת כלשהי שהוא מכיר, פסוק שפירושו נפלא, רעיון שבעליל הגיע ממרומים, השגחת השם בבריאה שמעבר להשגה, מתנות מיוחדות, אינטימיות, שקיבל רק הוא מאת השם. בבת אחת, בתהומות צור הלב נקודת התצפית מתחלפת והשמש יוצאת מבעד העננים. זיק קטן של רחמים מנצנץ לפתע בעמקי הלב, ממלא את הלב חיים חדשים. רחמים! רחמים! אפילו ריח קלוש מהם שעולה בלב מתוך תעלומות האינסוף כבר גאל את הלב, ממלא אותו תקווה. כל קלעי העצבות נגוזים, נמחקים, נחרבים… והנה, בשדות הלב שנותרו פנויים מהטומאה, בחדרי הלב שהתנערו מן הפולשים, לא קמים, לא ניצבים בשלב זה עדיין קלעי התורה, הלימוד, התפילה, הסמלים היהודיים. אלא מה כן? אולי מנגינה שמחה, טהורה, של אהבה, של נחמה, אולי חזיון של איזו עיר אלוקים הומה בחן של קדושה עם אנשים המשתוקקים אל הנשמה באמת, שבויים ביופייה, הגוף לא חוצץ, לא משתרר, לא מעוות הכל…

בתוך חביון הרגע הזה של התייחדות עם איזו אמת (הנחבאת תמיד) הקב"ה ברחמיו מזרים פולס של חיים. הנה, בת קול צעירה, כמוסה, של אמונה בטוב נשמעת מעבר לעייפות הקולנית, מאותתת, מנופפת מעבר לשטחיות המצועצעת של ההמולה האומללה, המזויפת, של חיי ההבל… מעט אור, שובל קל של מכחול הזהב, פס של זיו חדש, בהיר, מצייר שוב את האינטימיות שנעלמה, את התקווה שחזרה לפרוח – שוב מתחבר הכל אל לחישה תמימה. כל פתילי החיים המנותקים נשזרים שוב אל סולמות מוסיקליים של שמחה ומעניקים משמעות עמוקה לחדר, לחלון, לעננים הנוסעים בתכלת הזוהרת של אחה"צ, לספרים שעל השולחן…

ואז משמיעים איזה שיר… מאלה הנוגים, המתגעגעים, המטוהרים בדמעות, שהקב"ה מזמן לנו ברגע הנכון, או תמונה של רגע אמתי עולה לפתע בזיכרוננו ואנו נשאבים אליה, או חוזרים ומקשיבים לדברים ששמענו מלב חי והם כטל תחייה… הסכנה חלפה הלכה לה… מה לי ולכל העולם המדעי, סתמי הזה הנאבק במלתעות הדיכאון בין גדרי התיל של מכלאות החושים, זה לא העולם שלי, כל תהפוכותיו לא מעלים ולא מורידים אצלי, מה לי ולכל ספקותיו וצפירותיו העולות ויורדות?! אצלי כל ווילונות המלחמה התחלפו ברקיע שמעל חופי המרגוע והיהדות הנה עומדת שוב על תילה, כולה, עלתה מן הרחצה, והיא מבשרת טוב.

מה יש לך להגיד על זה?

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*

12345