פרחוני? ססגוני? ערני? – לא! אז, מה? יום שני! נוסיף לו מגע ידני, אבל בעדינות, אדוני. ז'יסלה בכסלו

בס"ד

 

אפשר לשבת. ולהיות בשקט, פליז.

כל אחד רוצה להשיג דברים יקרים, כגון, רוצה שיעריכו אותו, רוצה לדעת שחייו שווים, מוצלחים… זה טבעי… רוצה 'להצליח בחיים!'.

אבל מוסכם היום, בכל מקום, וגם באופן חד משמעי, שההצלחה נמדדת על פי משקל הארנק שלך, כלומר, על פי המכונית שבה אתה נוהג, השכונה בה אתה גר, והאוסף של כרטיסי האשראי שלך. זהו! אין כאן שום בלבול או פקפוק.

עד גיל עשרים יש לגזרה ולשרירים ולגומות החן עדיין מה לומר, אבל אחר כך אתה כבר עובר לליגה של הגדולים. שם הכסף הוא הדרכון שלך. נקודה. אתה יכול להיות ממש נחמד, חביב, נאמן, כשרוני – אין לך כסף??  צ..צ..צ.. חבל, כמה חבל, אולי בפעם הבאה, הצידה בבקשה…

אבל אנחנו לא ככה! הודו לשם.

אנחנו לא בקרוסלה השיכורה הזו! אנחנו יודעים שהאדם הוא כלי להשיג דעת. זה המצרך היקר ביותר בפנורמה של החיים, זה כל האדם. דעת קנית?! אתה מסודר. אתה מהזוכים. אתה בכותרות הנצחיות. אתה חקוק בספר גבורות השם. וככל שידיעה זו ברורה יותר, כך גלי שמחה, יראה ואהבה מציפים אותך…

ומהי הדעת? עיקר הדעת זו הידיעה המאירה שמתחולל כאן פלא: אני מקושר אל אור האינסוף על ידי תורה ומצוות והוא נהנה ממני, מתפאר בי, אוהב אותי! זה נשמע כחלום, אך זה היהלום, זה הדובדבן של  הדעת בעולם – השם אוהב אותי ואת ישראל. כי הוא אהב את אברהם יצחק ויעקב ונשבע להם אמונים… אלה פסוקים מפורשים בתנ"ך, זה נסיון יום יומי מצטבר של כולנו: התבוננות פשוטה, שיכולה להחיות כל לב ואין אפשרות שלא לחיות על פיה. אין היתרים להיות שבורים!

לא צריך, אם כן, לחכות עד שתהיה 'סיבה' לרקוד ריקוד עליז להפליא. יש המון סיבות אמתיות להקל את הרגליים ולנתר… כל ילד ימנה לך חמישים. יש כל כך הרבה סיבות לקפוץ כמו ביזון שגמר חבית בירה. מי שבא לערער – עליו הראייה. שיאמר לנו למה לא לרקוד, נראה אותו. וודאי לא יהיה לו מה לומר. כי למה לא לרקוד? למה להתעלם מכל אותם דברים שפירושם שמחה?

אם כן, יש עלינו את החובה העולה על כולנה: 'ובחרת בחיים!'. זו הבחירה הנפלאה והמכרעת: להתגבר על העפר. עשה איזו תחבולה! עשה משהו! אל תתן לעפר להרדים אותך לעוד יום של ביוכימיה אורגנית, גלגל חוזר של דחפים ידועים מראש שסופם עצבות. בחר לעורר את עצמך לשמחה. אנו, הרי, בארץ הקודש והתורה אצלנו, ורבש"ע עיניו ולבו עלינו לשמוע אל רחשי לבנו להביא אותנו אל הגדולה והגילה. עצה פשוטה: מצא מקום פרטי והרם את הרגליים והחל לרקוד, איך שאתה יודע, בלי שום מחשבות עצלניות או ספקניות. עד מהרה אתה בחיים.

ועכשיו, נקודת אגב, משהו שעבר לי בראש: באחד השידורים שהעלינו לאתר – 'האיש עם המנדולינה'  – אני מספר כיצד חבר שלי העיר ששירת לב האדם בנפתוליו מרתקת יותר מאותה מוסיקה של האיש עם המנדולינה ששימח את הבוקר כולו שם בסיפור שסיפרתי. ואני מוסיף על דבריו: שבדורנו, הסימפוניה העולה מלבנו עשירה במיוחד, פרושה על פני כל הסקאלה, עתירת גוונים יותר מאי פעם. למה? כי הירידות והייאוש שלנו היום הם נמוכים ואומללים יותר מדור אחר. פירוש: למרות שאנשים סבלו פעם דברים איומים, אף על פי כן אמונתם היתה בריאה וחיה, עולמם לא התרסק. הם הצליחו ליישב את הנסיון בלבם ונשכו שניים בדומייה. ואילו אנחנו היום יורדים אל תהומות של כפירה ותוהו… (כפרת עוונות!) ואל בוטיק תאוות שפעם הרשו לעצמם רק דוכסים ודוכסיות (ומעלה) והיום כל אחד מפשוטי הפשוטים נגוע בהם ומתייסר בגעגועיהם… וכאשר אנו עולים שוב מהמצולות אנו ממילא חובקים מגוון צלילים עשיר יותר. ההמחשה היפה לזה: שיש בימינו מוסיקה עם צליל פתוח ועמוק במיוחד – 'בסים' עמוקים ובריאים, עסיסיים כאלה. בגלל טכניקת ההקלטה המעולה ופרישת הצליל החדשנית, כל השומע באוזניות, למשל, עובר לעולם של צלילי גובה ועומק – כך גם שירת לבנו היום נשמעת בשמיים, פתוחה יותר, עשירה יותר, מקיפה את כל עושר נחשולי הלב: מרגעי החדווה של הניסים המיוחדים שנעשו לדורנו ועד העפר המעופש של ייאוש מודרני. איזו מניפה של שירת לב שמעולם לא היתה עולה מאתנו ונשמעת היום בשמיים. (ועם איזה אוזניות, כביכול, שומע הקב"ה את סערות לבנו?)

נו, רעיון או לא?

 

מה יש לך להגיד על זה?

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*

12345