פרחוני? ססגוני? ערני? – לא. אלא מה? יום שני! נוסיף לו מגע ידני, אבל בעדינות, אדוני. ד' כסלו!

בס"ד

ד' כסלו, סימן – דומיה. 'בדומיית עלי שלכת', זוכרים את השיר הזה?

דומייה איז גולדן! (מי יודע לפענח?)

עוד יום מהנדירים האלה שעולים מן המזרח, מטפסים מעבר לאופק ובאים עד אלינו הביתה (הרבה פעמים דרך החלון), תודה השם! כמה כאלה עוד יהיו לנו? מיליונים? הלוואי… לא! מאות אלפים? מי יתן… אבל לא! עשרות אלפים? גם לא. מה??! נכון. גם לא. אולי, בקושי, אבל לרוב לא… תלוי בני כמה אנחנו.

בואו נעשה חישוב קל ואמיץ: נניח שאנחנו בני עשרים, ונניח שנחייה עד גיל שמונים (בנעימים), ונניח שיש 400 יום בשנה. כמה ימים, לפי זה, נותרו לנו? ארבע מאות כפול ששים, נכון? וזה יוצא עשרים וארבע אלף! לא מיליונים ולא מאות אלפים, רחוק, רחוק מזה… 24,000!

אבל אנחנו, מן הסתם יותר מבני עשרים, ואין 400 יום בשנה, ומי יודע אם נזכה להגיע לגיל שמונים כמו שצריך, אז כמה ימים יקרים כאלה נשארו לנו? חמש עשרה אלף? עשרת אלפים? דוגרי? אפילו פחות, נכון?

כל זה לא להפחיד, לא להטריד ולא כלום. מה פתאום?! רק לעצור את המירוץ כדי ליהנות מהיום הזה. נדיר ועצום, פלא שכזה, מתנה שכזו…

ועכשו, קטע משנה שעברה:

קוריוז

תחת בית המדרש בו אני זוכה ללמוד לפעמים בבקרים יש גן-ילדים לגילאי 3-4. הגננת שלהם מיועדת לתפקידה מששת ימי בראשית. תיאטרלית בדיבורה וברורה בכל הברה והברה, ממש תענוג לאוזן. מחשיבה את הילדים כלגיון הראוי לתרגול, הלוך ותרגל כל הזמן, ומושלת בהם בסמכותיות נפלאה ולא מתעייפת.

והנה, היא מסבירה להם על אחד העצים הגדלים מעבר לגדר הגן: "העץ הזה נמנה על משפחת העצים הנשירים. מה זה עצים נשירים, ילדים?" והיא מגלגלת בהטעמה את הרייש של המילה 'נשירים', ממתינה שתי שניות, ומתחילה לענות בהדגשה: "אלה עצים שבסתו העלים שלהם…", ועוד בטרם היא אומרת בקול רם, 'נושרים', אחד הילדים אומר בקול תמים: "שרים". אבל היא כבר החלה לומר… והפסידה את הנצנוץ המתוק הזה.

אבל אני שמעתי, ויגל לבי.

 

KONICA MINOLTA DIGITAL CAMERA

 

 

 

 

תגובות

  1. נאוה הגיב:
    נאוה

    מרגש.

    טהור כ"כ.


    דירוג: 5 / 5

מה יש לך להגיד על זה?

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*

12345