יום חמישי, כ"ד קטן בכסלו, תשפ"א. הלילה – שהחיינו! כן יהי רצון! בפנים – יום השנה לפטירת הרב שטיינמן זצ"ל

בס"ד

זה הזמן להזכר באותו יום נורא ואדיר, ערב חנוכה תשע"ח (תיאור שלי):

לאחר תפילת שחרית, באותו בוקר, הייתי בדרך לאיזו מטרה חשובה ואשתי מודיעה לי בטלפון שהרב שטיינמן נפטר. צביטה עזה של צער ומועקה של אבידה בחזה… כמה שניות אחר כך חולפת בי המחשבה: 'אתה צריך לנסוע להלוויה'. ומיד התקוממות של כל כלי הנפש – היו לי תכניות מפורטות לגבי אותו היום ובעיקר הכנות למסיבה שלמחרת: כנס מחזור של חברים משנות התיכון שיהיה אי"ה בביתנו. זה אומר שעלי לשבת ולחבר חידון מחודד ועוד יותר לחזור על השירים בגיטרה ועריכת השירונים (כי אל החברה שלנו מדברים רק בשירים), וכמובן, ההכנות להדלקה הראשונה שתהיה הערב – הייתי צריך את הזמן כמו אוויר לנשימה.

התחילה, אם כן, התרוצצות נוראה של הנפש למצוא סיבות לפטור אותי: בטח לא תהיה תחבורה… יהיה צפוף מדי לא יהיה מקום להניח כף רגל… בוודאי לא תספיק להגיע קודם הקבורה… אין ספק שהדרך חזרה תהיה סיוט… תפסיד את ההדלקה בזמן… הוא לא היה הרב שלך… אתה לא הכרת אותו באופן אישי…

אבל מידת האמת לא הרפתה ומיאנה להתפשר: 'אתה חייב להיות שם! זה מבחן יסודי של מי אתה וכמה כיסוי יש לאורח החיים שלך ולאיך שאתה נראה! לא תוכל להחשיב עצמך בן תורה או אפילו אדם מאמין אם אינך מגיע לשם! הכל בכל נדחה מפני כבוד התורה! הכרת הטוב מחייבת אותך, קוראת לך! הוא הרי היה הרועה של הדור, קיבל עליו אחריות, התפנה לעסוק בצרכי ציבור ללא בקשת כל תמורה… בוז למי שמתמהמה!', ובאמת תמונת פניו עם עיניו הטהורות, הלבביות, ואותו חיוך צעיר, ידידותי, צנוע, שעל שפתיו לא משה מנגד עיני. הצער על מותו היה אמתי. לא היתה כאן סתם חובת התגייסות אלא תחושת שכול וחלל בחזה של 'מה יהיה עכשיו?'…

היציאה מהעיר אכן היתה עמוסה ואוטובוסים המשיכו לחלוף מתפקעים מנוסעים אחד אחרי השני. וגם אלינו היו מגיעים מידי פעם אוטובוסים עירוניים שהפכו לבין עירוניים. כל העיר כאילו לבשה רצינות נוגה כזו, היה נדמה שתחושת האחריות להגיע להלוויה אפפה את כולם: אגד משטרה וציבור, הכל נרתמו לבוא ולחלוק לו כבוד… ולבסוף הגיע גם האוטובוס שעליו עליתי.

כל הדרך שמעתי בנגן את רדיו קול חי מסקר את ההלוויה. את הצוואה המופלאה הקריאו מספר פעמים וכל פעם זו היתה חוויה מטלטלת, התפכחות מן הדמיונות שמרעילים את ימינו (לזמן קצר, הא?), זה היה מעין חלון אל האמת שנפתח באיזו פינה על מסך היומיום (אותו מסך שעליו מוקרן ברעש וצילצולים הסרט המודרני) והנוף בעד החלון דיבר בעד עצמו: צאו אל החירות, אתם השומעים! הא לכם איגרת שחרור, נתונה לדור כבול בכל אזיקי וסורגי השעבוד כמוכם! הוא, הרב, מבקש שם: "שהמציבה תהיה פשוטה בתכלית, לא לומר עלי דברים מעבר לנאמרים על כל אדם, לא לכתוב כלום על האבן חוץ מפרטים מזהים, מספיק עשרה בהלוויה, לא להתמהמה בהטמנתי בשום אופן… לא לכתוב אודותי קורות חיים… כלום…", מי יודע לומר דברים כאלה? מי יודע להרגיש דברים כאלה? מי עדיין נושם סוג אוויר כזה?

לקראת בני ברק הפקקים הפכו כבדים ושמענו ברדיו שברגעים אלה כבר היו טומנים את הנפטר ואין גישה לבית העלמין – העיר כולה מוצפת ותקועה, אין טעם (ואין יכולת) להתקרב… כמה צעירים בקשו מיד מנהג האוטובוס לא לרדת ולחזור אתו כלעומת שבאו. הם ישלמו שוב, כמובן, והוא הסכים אבל אני החלטתי לרדת.

מזג האויר היה נפלא. ערב נר ראשון של חנוכה וכל עם השם מקובץ ברחובות ובמבואות בני ברק. היו שם גם נשים, גם כיפות סרוגות, חסידים מחסידים שונים, ילדים בליווי הוריהם ובעיקר להקות להקות של בני ישיבות… עוד אני מתקדם באיטיות ברחוב השומר לכיוון רבי עקיבא, סתם להיות יותר קרוב 'לעניינים', החלה נהירה גוברת והולכת החוצה. זה לא יאומן כמה בריות יכולות להצטופף במקום אחד וכאשר נפרדת החבילה זה כמו ערמה גבוהה של חול שמתפזרת לפתע ברוח – זה בכל מקום ולא נגמר: כחול אשר על שפת הים, רסיסי חיים, רסיסי צלם אלוקים, בלי סוף בלי סוף, כן ירבו, זורמים וזורמים, נחילי אדם בוקעים מן העיר והרבה מהם מתפזרים על פני האוטוסטרדה. 'איך, מי יסיע את כל אלה?' שאלתי בלבי בהתפעלות אך ללא דאגה כי ידעתי שזה וודאי יקרה! הקב"ה משגיח ורחמן, משלב ומארגן, מתאם את הכל בכל: גלגלים וכבישים, נהגים וניסים כך שכל העם הזה על מקומו יבוא בשלום.

ניסיתי לטול יוזמה ולהתקדם צפונה אל מקום מוצא האוטובוסים אך לאחר זמן ראיתי שרוב ההמון עושה כך ואני לא מתכונן להסתער על כל אוטובוס שמתקרב כאילו הוא רכב ההצלה מאיזה מגדל בוער… פניתי אחורה אל צומת היציאה מב"ב, מקום תחנת הדלק והקיוסקים, והמתנתי שם במנוחה לאשר יקרה… פנוי להתבונן – פנוי לחוות את הנעשה.

התור לשירותים בתחנה היה כמו התור לאוטובוסים… יחידות של יסמניקים גברתנים וגברתניות, מהם בעלי עשתונות ומכבדים את המעמד, מהם פחות, היו מנסים להדוף את האנשים אל שולי הכביש. הם באמת באו לעזור אך רבים היו האנשים שפשוט דלקו אחרי כל אוטובוס כמו היו טובעים בים ונלחמים לטפס מן הגלים אל סלע ההצלה. כך עמדתי שעה ועוד שעה מתבונן באנשים, נזכר במאורע מלא ההוד, בכאב הזה של פרידה מאדם אחד, אדם אחד, צנוע, ללא שום תארים מקובלים, חי בתפאורה דלה כל כך שהיתה יכולה להיות מוצגת במוזיאון 'חיים מהעבר', והוא בכל מאודו לא רצה להתבלט, נבהל מלהתגדל בעיני אף אחד, רק ניסה כל חייו להתקרב אל אמת שהאירה אליו כמגדלור… אמת שאותה העריץ, שלמרגלותיה חי כל חייו, מטפס ועולה… אבל, הנה, מתברר שרבים, לגיונות עצומים, קהל עדת ישראל ככוכבי השמים, מתגעגעים גם הם אל אותה אמת ורוצים לגעת בה, לנשום מעט מניחוחה ולו באותם רגעים שהיתה נשמתו עולה אל זרועותיה הנצחיות… רגעים קדושים.

וכבר נטו צללי ערב. כמות האנשים נראה שלא פחתה גם לאחר שיצאו מאות אוטובוסים – כמו תשלומי המשכנתא שנשארים תפוחים גם אחרי שאתה משלם אותם שנה ועוד שנה… והנה, איזה צעיר בהיר כבן 30 בשחור לבן (אך בלי חליפה) בחגורתו מאחור נעוץ מעין נרתיק מוטורולה, עובר שם בצעדים נמרצים ומפליט בקול מאופק: 'אוטובוס לירושלים'… היי! רגע! 'איפה?!', 'שם בהמשך, 100 מטר!'. ומיד הלכו אחריו אלה ששמעו ואני ביניהם, לא האמנתי שזה אמתי, והוא חזר על הבשורה כמה פעמים תוך כדי צעדים מהירים ובאמת ראינו מרחוק אוטובוס תיירים מהודר לבן. אחדים מהממהרים איתנו קלטו כנראה במה המדובר ושאלו, 'כמה?', לא שמעתי את תשובתו אך עד מהרה עברה הידיעה שזה 50 לאחד. איזה תיאבון. הרוב מיד פרשו אבל אני ועוד כמה עשינו את החישובים שלנו ועלינו לאוטובוס. האוטובוס היה מרווח ונעים ולא היה מלא להפתעתי (הנהג לא ידע אפילו לאן נוסעים), שמעתי הרבה קולות באנגלית ואותו אברך ירד למסע צייד נוסף…. חזר וכמה נוסעים באמתחתו, עבר בין השורות, אסף את הכסף ונתן אור ירוק לנהג לצאת ירושלימה. חזרתי בשבע וחצי בלילה ("עייף אך כוסף"), ואל החנוכה…

מה יש לך להגיד על זה?

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*

12345