יום רביעי, האזן אל מבועי, בהביעי את תקוותי: אל תהיה ריבועי! כ'תב א'מנה בשבט (בפנים: "פרק שנגמר")

בס"ד

פרק שנגמר

(מלפני 3 שנים)

לאחרונה נפרדנו, אנו האחים, מבית הורינו: דירה ישנה שהיתה ממש במרכז חולון, אחת מני רבות בגוש בניינים הנקרא 'ככר וויצמן' – שלוש זרועות של גושי דירות היוצרות את האות ח' ובתוכן כיכר מרוצף גדול, עטור חנויות… הגיע הרגע לתת לקונים את המפתח. היה אפשר לעשות את זה בדרך אחרת אבל אני ביקשתי לבוא ולהביט שוב בפעם האחרונה בדירת נעורי, אז סיכמנו שאגיע וניפגש וזה נקבע למוצאי שבת.

הנסיעה היתה על מי מנוחות ומזג האויר חורפי, לילי, יפה… הבנין עצמו נראה כפי גילו, מיושן, סולידי, אך לא מנומנם. השכנים הרבים שבכיכר – למרות שרובם מבוגרים פלוס – נהנים מזרמי החיים של העיר הגדולה, הם זכו (וגם אנו, משך שנים רבות) להיות ממש בנקודת הדופק של העיר. החיים שם נראים נינוחים, צעירים, רחבה של נופש לילי…

עליתי לדירה.

היא היתה נוגה, כולה זכרונות. אנדרטה מאובקת לעולם שנשכח, עולם שהשתנה לבלי הכר בזמן כה קצר… עברתי על פני הארונות, ארונות שהחזיקו מעמד חמשים וחמש שנה ועתה כאשר פנו להם עורף קפצה עליהם זקנה. על המדפים בספריית העץ הכהה (עם הרגליים הדקורטיביות בסגנון של פעם) היו עדיין המון ספרים שנכתבו בראש אחר. מי היה מאמין שמשהו שנחשב כה מודרני, כה חדש, לפני כמה עשרות שנים יראה כבן מאה קודמת כל כך מהר. בארון הקיר בחדר שלי במדף העליון מצאתי את הפטיפון המשפחתי שאבא קנה (בין הראשונים בחולון) – פטיפון מונו עם קופסת עץ ובמרכזה צלחת פשוטה ורמקול נפלא. המון שעות מאושרות הוא עבד, איזה מכשיר היום יודע לעבוד ככה. היו לנו תקליטים עם מוסיקה שגרמה לי סחרחורת, התרגשות כזו שעד היום אני מחכה לה… לא האמנתי שאפשר לנגן ולשיר ככה, הייתי בעננים: הלהקות, הקצב, הבשורה אודות עולם צעיר, אמתי, מאושר, היתה ממכרת… וגם את טייפ הסלילים האגדי שלי ('פיליפס') שקבלתי מתנה מהדודה מפריז מצאתי טמון שם. כמה אהבתי אותו, כמה הייתי גאה בו, חשבתי שלעולם לא יהיה משהו יותר מושלם. הוא היה כוכב כל ארוע…

עוד לא הספקתי להבין מה אני מרגיש וכבר הגיעו אורן ואביו (הקונים), התהלכו אנה ואנה ודברו על שיפוצים מהמסד ועד הטפחות ('ערו ערו עד היסוד בה') ולאחר כמה דקות הם מאיצים בי במין חוסר סבלנות משתררת, לא צפוייה, לסיים את הפגישה.. ואני עושה מעין סריקה אחרונה ומביט מבעד לתריסי המרפסת המתפרקים אל הכיכר, מנסה לחרוט בלבי את המראה, מבט ארוך, נואש, וכבר אני בדרך חזרה…

קודם לכן נתתי להם את המפתח ורשמנו את מספרי המונים. לא ביקשתי חתימה או איזו רשמיות אחרת, הם אנשים הגונים.. לא היתה שום חגיגיות במעמד הפרידה – הכל היה חולין, חפוז, מעשי ועצוב.. באוטובוס חזרה אני שותה מן הוויסקי שלי וכולי מכאוב נוסטלגי – מה אני מחפש? אל מה אני מתגעגע? מה לא נותן לי מנוחה? כנראה סתם נוסטלגיה אל שנות הששים… בשכל לא נראה שזה יותר מזה. אף על פי כן אני מוסיף להתעקש שיש כאן יותר מזה. למה? והייתי הלום וויסקי ועצוב אין אונים בעניין החיים האלה שחלפו, ובבית התנפלתי על האוכל וכל הלילה לא ישנתי.

 

 

 

 

תגובות

  1. נאוה הגיב:
    נאוה

    נוסטלגיה

    יפה ועצוב כאחד..


    דירוג: 5 / 5

מה יש לך להגיד על זה?

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*

12345