קפיצת הדרך

בס"ד

קפיצת הדרך

היום הכל נעשה על ידי תקתוק מקלדת באיזו דירה בפאתי העיר. והנה יש לך מקום טיסה וחדר בבית מלון במחירי מבצע, ואתה מוצא עצמך נקרע מן השגרה, אנוס על ידי שעשועי דמיונות העולם הגדול. דמיונות שהשתעשעת בהם (מוגן בחדרך) מבלי להאמין שזה עומד לקרות… כך גם (מאוחר מכדי שאפשר יהיה לעצרו) הגיע יום הטיול לקפריסין.

מניין נץ בבית יחיאל, ואחריו מיד מונית לשדה התעופה (200 שקל)… בדיוטי פרי הענק (כאילו כאן לב שיקגו) ישבנו גם שתינו עד שהדהוד הרמקול הזמין אותנו אל בין כנפי המטוס, אילמים מהתרגשות הידקנו את חגורות הבטיחות… הטיסה העפילה למרומים ברחמים ולאחר כ 45 דקות של מחזה הים הגדול הרחק למטה ניתן היה לראות את חופי האי, אבל הנוף, לקראת הנחיתה, הלך והצטייר כנוף משעמם למדי – ים תיכוני, ישראלי טיפוסי, רוחץ בשמש צהרים אביבית.

בית הנתיבות שקיבל את פנינו לא ישן מדי ולא מודרני מדי, לא הומה ולא שומם, בקיצור לא מרגש, ואנחנו ממתינים לאוטובוס עירוני שיקח אותנו לרח' פיניקודוס שעל חוף עיר הנמל לרנקה. הוא מגיע לאחר 20 דקות, רכב די מיושן עם נהג משופם שתולש כרטיסים בצבעים שונים בהתאם למחירים ועושה בהם קריעה לביקורת – כמה מפתיע היה להיזכר בימים האלה. אם אתה צעיר תוכל להכיר הוואי חיים שנעלם… האוטובוס עוצר בתחנה הסופית ואנו יורדים אל טיילת צבעונית – צעירה באווירה ואוטנטית בתפאורה – המלון שלנו מעבר לכביש…

החדר במלון משביע רצון לגמרי, עם מראה צדי של חוף ים נאה (מהסיפורים הים תיכוניים), ולאחר שהתמקמנו והתיישבנו קצת אנו יוצאים לחפש את בית חב"ד. אנו רעבים. לא הבאנו שום אוכל רציני בשל ההגבלה במטען, והמידע שמגישים ארוחות בבית חב"ד, ויש שם גם מעין מכולת… שאלנו כמה אנשים היכן המקום ושניים מהם אכן כיוונו אותנו באופן כללי. עברה שם אשה צעירה עם עגלת תינוק. חצי חיוך בזווית הפה כאשר חלפה על פנינו הסגיר אותה… מיד הסתובבתי אחריה: 'היי גברת את מדברת עברית?', הפעם זה כבר היה חיוך שלם: 'כן'. 'איפה בית חב"ד?' והיא הראתה לנו… עמדנו לפני מבנה מרשים של שלוש קומות מוקף חומה (לא ליופי) עם שמירה משטרתית של 24 שעות. [וכאן המקום להעיר שאני באמת לא מרגיש כל כך נוח ברחובות. לא סומך על הגויים האלה. לא חש שהם מחבבים ישראלים ומה עוד חרדים למהדרין. אולי מורך לב, אולי אינטואיציה בריאה… לא יודע. (אצל החבדניקים אין כלום מזה, הם שמחים בחלקם, הרבי איתם, וזה כל מה שהם צריכים)].

'המכולת' זה חדר קטן עם הרבה ממתקים וכמה גבינות קממבר אבל יש שם מסעדה קטנה ומטופחת ושם אכלנו לשובע וגם התפללתי מנחה וערבית וספרנו את העומר. מי היה מאמין שיתקבץ מנין מן האין, מתוך רשות הגויים חסרי כל עול, אוכלי הכל, חיים כאילו כל המחזה של שמים וארץ זה מן הזיה, ציור ללא שם, צ'ק ללא כיסוי… והנה מתוכם נסחט מנין אמתי שאמר קדיש, 'ברכו' וספר את היום לעומר וביקש את בית המקדש כמו בירושלים. כל הכבוד לבית חב"ד, איזו הצלה.

בערב אני שותה וויסקי בחדר על המרפסת – חיכיתי לזה בסבלנות, והלילה היה ממש נחמד עם השכמה אקזוטית, אולי אפילו רומנטית, אל נוף ואווירה של עיר קייט שקטה, רובע רוגע, נוסך שלווה, פלנטה של תיירים המוצפת מן שקט כזה שבו מהדהדים כל הזמן צלילי נופש מסרטי החלומות…

השארתי את חיה ישנה והלכתי להתפלל בבית חב"ד. הפלא של התקבצות המניין חזר על עצמו, פנים חדשות, אך התפילה היתה ביעף, קורס טייס, אולי לפני שיתפזר החלום, כי תיירים תמיד ממהרים לאיזו תכנית…

ארוחת הבוקר במלון היתה כמה פלחי מלון, פלחי אבטיח וגם מעט ענבים. מסביב באמת היה מזנון מלא כל טוב ושולחנות עתירי גויים העוסקים במלאכה אך מלכנו גזר עלינו… התחושה החדשה, המוזרה הזו, ליוותה אותנו כל הטיול – המון אוכל מסביב, מסעדות וגלידריות, מעדנים ולפתנים ויש לך מספיק דולרים כדי לטעום, ואתה רוצה כמו כולם, וכמעט ניגש ומזמין או מושיט לפה והנה אתה נזכר – כל זה לא קיים בשבילך! זה לראותם בלבד! נו, רק בשביל התחושה הזו כדאי היה לצאת לחו"ל – להרגיש את כוח המצוות! אז מה עושים? מוצאים פתרונות, השם דואג. בדור הזה זה בית חב"ד. וכמובן גם רעבים קצת, זה חלק מהחיים.

לקראת הצהרים שכרנו זוג אופניים חשמליות (3 גלגלים) ויצאנו לשעה נהדרת של רכיבה לאורך החוף וחיה נהנתה כל כך וגם אני. אחה"צ נחנו קצת ואז מסע דילוגים על פני ערוצי הטלוויזיה. מסך קטן וטימטום גדול! לא תאמינו כמה ערוצים יש ביוונית, כחמישים ואולי יותר… והנה, מצאנו, נחבא אל הכלים, ערוץ חדשות BBC באנגלית ואתו זרמנו. ואז רווח לי כאשר ראיתי כיצד הם חוזרים על אותן החדשות כל כמה דקות בלי למצמץ, בלי שום תחושת מבוכה, ומיד מחלתי בלבי לשדרנים שלנו שעד עכשיו חשבתי שהם… לא משנה… אבל כאשר ראיתי את המורים שלהם בפעולה… יש הבדל, חברים (לטובתנו).

ויצאנו שוב אל בית חב"ד, ולאחר הסעודה אני נפרד מחיה – היא מנסה דרך קצרה יותר למלון והולכת לאיבוד ומשוטטת אנה ואנה ברחובות לרנקה, קדימה ואחורה, עד שנהיתה מדריך תיירים – כי נשארתי בבית חב"ד כדי להכין דבר תורה. כן, כך סכמתי איתם במייל מהארץ שאמסור דבר תורה, מוכן היטב, בין מנחה לערבית, וייחשב לי מצווה שעבורה "מותר לצאת מהארץ". מה דעתכם על התחבולה הזו? הבל תעתועים! שווא וריק! כי לא היה מניין. שמים לא הסכימו לזה. לך השם הצדקה ולי בושת הפנים (עם תפילה חסרת אונים בין סמטאות היוונים). ויהי ערב ויהי בוקר – יום (הטיול) השני.

וחיה חסרת סבלנות לעשות משהו. לא לעשות שום דבר זה אפשר בכל מקום. לכן אנו בודקים לוחות ומעיינים במפות ועורכים תכניות ומחליטים לבסוף על האוטובוס של 11.30 ללימסול ואחר כך לקוריון (מקום שמצוין במפות כאטרקציה). אנחנו נתחיל, וניתן לדברים להתגלגל… קנינו כובעי טיול משעשעים ועלינו לאוטובוס.

לימסול, עיר נמל דומה ללרנקה אך פחות אותנטית. מרינה עשירה, מושיטה זרועות מקושטות לתיירים בדמות שני רציפי כלי שייט קטנים והמון מסעדות. אך אנחנו לא יכולים לאכול שום דבר. ויש שם, בלב אזור המרינה, מבצר אמתי מבוצר לתפארה מימי הביניים ואנו מקיפים אותו (מצלמים ומצטלמים) אך לא נכנסים – זה עולה כסף ולא ממש מעניין אותנו הוואי חייהם של שוכני החומות לוחמי הצלב. אנו מתקשרים לבית חב"ד בלימסול (האם לרגע חשבתם שאין?) ומבררים על אפשרות של גלידה כשרה והם מוסרים לנו שם וכתובת. נגשנו לשם ואנו פוגשים מלצר אדיב, אוהד אמתי – ניקולס – יודע הכל על יהודים שומרי כשרות ולמראנו הוא מתחיל לייעץ באנגלית מגומגמת, באופן מתנצל, מרמז והולך, שלא כדאי לאכול כלום חוץ מ… הגלידה ההיא! אם כן שני עדים וגלידה אחת, נאמנת באיסורים, ואנו נהנים מגלידה סורבט, לא חלבית אבל טעימה כאילו כן. ואנו נכנסים כעת אל משרד מודיעין ליד המעגן ואשה נמרצת וחביבה נותנת לנו מפה ופרטים מדויקים על הנסיעה לקוריון וכבר אנו ממהרים במעלה רחוב אריניס לתחנה המרכזית של לימסול… אנו וודאי באיחור אך ממשיכים להזדרז בכוח האמונה הפשוטה ובכוח האנרציה… והאוטובוס נכנס יחד אתנו לתחנה (יותר קטנה מזו של נהלל).

למרות שזה אוטובוס קפריסאי (בין עירוני) רוב הנוסעים תיירים כמונו. הנסיעה נעימה (40 דקות) ואנו עוזבים את העיר אל מרחבי השדות ופיתולי חוף הים והגבעות הנעימות, ויורדים בתחנה הסופית. נוף מקסים, כפרי, אנו מטפסים ומטפסים במעלה כביש הררי אל ראש צוק רחב. יש מחסום לקראת הפסגה ושני שוטרים מוטלים בצל על מרפסת עץ של ביקתת ש.ג. מבשרים לנו שהכניסה חינם (למה? חג נוצרי, משהו כזה. איך לא ידענו? טוב, על זה לא יתבעו אותנו). אנו מגיעים אל אתר ארכיאולוגי נפלא, אמפיתיאטרון יווני-רומאי אמתי, מרגש, צופה אל מרחבי שפלת חוף ירוקה וים האינסוף, וגם שרידים של בית מגורים מפואר רומאי עם רצפות מוזאיקה מדהימות ומגורי גלדיאטורים, מחנה שלם… וגם שירותים מסודרים היו שם שפתרו כמה בעיות לוגיסטיות. ועיקר האטרקציה, הייתי אומר – הנוף היפהפה מהצוק הזה! ואנו מתרועעים עם זוג צעירות ידידותיות מאסטוניה (מדינונת בצפון המדינות הבלטיות) ועם עוד גברות בודדות המטיילות כאן לרוב, במן ציפייה גלויה למצוא איזו הרפתקה אמתית (לא ארכיאולוגית).

אנו יורדים מהצוק בעוד מועד לעלות על האוטובוס שיוצא בזמן ולמרות הפקקים הרבים שבדרך הוא לא חורג בשנייה מארבעים הדקות שהלוחות הקציבו לו. אנו שוב ממהרים מאוד חזרה ברחוב אריניס אל המרינה שם יעבור או טו טו האוטובוס שיצא מפפוס דרך לימסול וייקח אותנו חזרה ללרנקה. אנו באנו בזמן אך הוא אחר ב 15 דקות – את זה צפו מראש זוג צעירים מבנגלה דאש חייכנים, שחומים, וזורמים מאוד שהמתינו בתחנה. הם חיים כאן כבר שנתיים, מטפלים בזקנים ומכירים את העניינים.

צריך להבין שהאי מוצף בתיירים, רובם רוסים או רומנים, משהו כזה, והם לרוב נחמדים ונוחים להתקרב, ואילו המקומיים, הקפריסאים, אמנם אדיבים אך קורקטים. לא מפרגנים מדי. כבר התעייפו מתיירים. שאלתי את האסטוניות איך זה ששומעים רוסית בקפריסין יותר מיוונית? והן אמרו שהרוסים יוצאים לקבל את פני הקיץ בקפריסין (או במקומות דומים), כלומר, כמו ציפורים נודדות הם בורחים בהמוניהם ממזג האוויר הקריר של ארץ שסיביר כלולה בה, אל ארצות השמש. ואני, באופן כללי, כמו שכבר סיפרתי לכם, רדוף כל הזמן בתחושה שהמקומיים מכירים את הישראלים לרעה וזה קצת מפריע לי ליהנות (סוג של נחיתות? או רגש היסטורי חי מידי?) וראייה לכך אותם שני גברים חסונים, בעלי בוטיק אביזרי נופש (קטן) שבקשנו מהם הנחה עבור קניית שני כובעים ואחד אמר לשני: 'ישראלים'… טוב שלא היו חמושים.

חזרנו למלון בהרגשה שהיה לנו יום עשיר ומושגח ו… הופ, אל בית חב"ד. קפריסין או לא קפריסין –  לאכול צריך! סעודה לילית עשירה והפעם עם יעלי בתנו וחברתה מרים (שבילו שם באופן עצמאי במלון אחר) והתפללתי מנחה וערבית עם מנין מלאכי מעלה כאשר אני שליח ציבור… ואנו מטיילים (וכבר לילה) לאורך אחד הרחובות היותר מוארים המרוצף אבנים כהות ואנו קונים מתנות סמליות לילדים בחנות 'אטלנטיס' – אוצרות מצולות הים – ואז טיול שקט על שפת הים (כפשוטו) כאשר המטוסים עולים ויורדים, מנצנצמים מרחוק, והחוף חשוך לגמרי (למרות שהטיילת נופשת בהרכב מלא חמישים מטר משם)… יש כסאות לרוב לאורך החוף ואפשר להתפרקד עליהם סתם כך, החול כבוש היטב ונוח ללכת עליו, זרוע שרידי ארמונות ומבנים שבנו הילדים במשך היום. והכל נעים: הרוח קלילה והים חשוך כמו מראה שקטה, צלילי אקורדיון מקסימים מגיעים מאחת המסעדות שבטיילת… המטוסים עולים ויורדים באופק… התפרקדנו… איך אומרים – רגעי איכות.

ואז אני אומר לחיה בואי נלך אל האקורדיון, היא מזהה אותו מרחוק יושב על כיסא על הטיילת וישבנו על ספסל מולו קצת, ספגנו את הצלילים ואת 'הפלנטה-בחופשה' וכבר היינו עייפים ו…למיטה.

היום האחרון. הפעם הגעתי למניין בבית חב"ד חצי שעה קודם כדי להתחיל לפניהם ואז להתפלל בציבור. נהניתי מהתפילה ואחריה חזרה אל "בית הפרי" שבמלון (כלומר, חדר האוכל) ואנו אורזים משך כל הבוקר ונפרדים מהמלון לקראת הצהרים. הטיסה רק באחת עשרה בלילה ויש לנו צהרים וערב שלמים לטייל. ומגיע רכב פרטי (בטלפון הוא הציג את עצמו כמונית) והנה השגחה אוהבת: מתברר שהוא יהודי מרוסיה, בעל תשובה, בסביבות גיל השלושים ארבעים, אדם מקסים, יודע אנגלית היטב על מנת שיוכל לדבר על הרבה נושאים והוא ידען אמתי בהיסטוריה רלוונטית וגם בהרבה תחומים, והוא העניק לנו טיול מגוון ומהנה עד הגג, מתנה מהשמיים נטו. עלינו להרי טודרוס היפים, למפל המים הגנוז, למבשלת היין בראש הרים, יין קפריסין המפורסם בבעלות יהודית, ושם אחד העובדים, צעירצ'יק, שיא האדיבות, הדריך אותנו והסביר לנו על תהליך ייצור היין וחזר והבטיח, והדגיש והבטיח, שהוא לא נוגע ביין ולא אף גוי אחר, וטעמנו מהיין והיה מעבר לפרגוד, והלאה אל כפר אוטנטי (לתיירים) על מדרון ההר וראינו שם איך חיו אנשים לפני מאתיים שנה. המשכנו אל נופים נפלאים מפסגות הרכס וצילמנו לפני שייעלמו, ואז אל מה שנקרא צוקי אפרודיטה, סלעי ענק הבוקעים מן המים, לשם הגיע גם מן אוטובוס פאר מקומי המיועד לפנק זוגות ביום חתונתם (לא ראיתי דבר כזה בארץ) ובו חתן וכלה (משלהם) מאושרים (ויפים, כמו בכל מקום ובכל זמן) ואתם בני משפחותיהם ושאר ידידים, ולגמרי לא היינו היחידים שהצטלמו וצלמו שם…

והגיע הזמן להתחיל לחזור ואנו בדרך אל בית חב"ד בלימסול. שם יושבת צעירה עם כסוי ראש למהדרין ומלמדת קמץ אלף ופתח גימל שלושה ילדים קטנים בני 6-7 בערך. זו הרבנית אשת הרב. במשך הסעודה הפרטית, הסולידית, היא מתארת באוזנינו באופן מרתק את מסירות הנפש האמתית של בעלה (ושלה. היא לא קראה לזה כך – אנחנו!) בניסיון להעניק חיים יהודיים לאותם צאצאי אבותינו הקדושים שנקלעים ללימסול, הם וילדיהם, ובעיקר לציבור של צעירים סוחרי בורסה שחיים כאן חיים מטורפים, רוויי מתח ללא הפוגה ונזקקים לסמים ולעוד סוגי פורקן… בעלה והיא מנסים להעביר אותם את הגשר בשלום וכמה מהם אפילו שבים בתשובה… היא הולכת ומצטיירת כאשה מקסימה וחיה נקשרת אליה בחבה עזה.

וכבר גובר הלילה ואנו בנסיעה נעימה אל שדה התעופה לרנקה והגיע זמן הפרידה הכואבת מאליהו הנהג שכל כך גאתה דמותו בלבי.

בשדה התעופה אנו עוברים תיקונים קשים, לא צפויים, מאנשי הביטחון אשר לא נזהרו מלרמוס את כבודי בשרירות שלא הייתה אמורה להיות אפשרית, ואכן עלה בי הכעס הארור ותגובות החיה הנרדפת… וכך ישבתי בדיוטי פרי (שנראה קופי של הארץ, וכך גם הקניון בלימסול נראה ממש כמו זה של מלחה) ממתין לטיסה, כעוס בעליל, וברוך השם שנתן בלבי לומר קריאת שמע וספירת העומר מיד כאילו מזלי חזה שאם לא עכשיו אז רק מחר…

אבל… אבל… יש משהו מרתק ורווי יראה בטיסה לילית. המטוס שעט על האספלט זמן רב לפני שהגיע אל המסלול המיועד לו – לרנקה, אם כן, הוא נמל תעופה גדול – עד שבחור ישיבה אחד שישב אחרינו העיר שאם זה ימשיך כך ולא יהיו פקקים, נהיה בתל אביב תוך 40 דקות. מסביב חושך מוחלט ורק המטוס דוהר ודוהר… ואז המטוס עוצר ומסתובב ועוצר שוב. הוא עכשיו מול שתי שורות פנסים הנמתחות אל תוך החושך האגדי… הן מסמנות מן שביל בוער בתוך האפילה. עכשיו זה קורה מהר – דקה של פלא טכנולוגי ואנו בתוך תהומות החושך כאשר אוטוסטרדת הפנסים מתרחקת במהירות יחד עם האורות הדלילים של לרנקה. חושך…

לאחר טיסה קצרה אנו מתחילים להנמיך ואחרי עוד רבע שעה כבר אפשר לראות את אורות גוש דן… כשהתקרבנו זה הפך להיות מראה עוצר נשימה. תחתינו אינסוף אורות זעירים, רשת סבוכה של נקודות אדומות מנמנמות בחשכה, המוני בני עמנו כחול אשר על שפת הים, כן ירבו! וזה מרגש חברים, אתם לא יודעים כמה. זה היה נראה כמו רקמה של ריאה ענקית הניצפית מבעד למיקרוסקופ האלקטרוני… איזה הבדל! למי תודה, למי ברכה?

והטיול עבר. ומצב הרוח הקודר לא.

אף על פי כן זה היה טיול משיב נפש, מושגח ומרענן. מחדש את הנפש במראות הכבישים והמדרכות העתיקות, החנויות החינניות, ההזדמנות להכיר את אנשי חב"ד ואורחיהם בשטח (כיצד לולא לבם הטוב היינו בועטים בוודאי בכמה דברים בלי להביט אחורה, או מתענים בלי אוכל ונמלאים בתחבולות…) וזה פלא אמתי וגם יפה איך שכל כך מהר מתרגלים אל חיי טיסה ונסיעה, תיירים הולכים ובאים, אווירה שלווה חסרת טרדות של טיילת עם עצי דקלים, עד שכמעט רק על כורחך אתה שב אל השגרה הקדושה שהיא מה שאתה רוצה באמת.

תגובות

  1. נתן הגיב:
    נתן

    קולח, מעניין ואמיתי

    תודה


    דירוג: 5 / 5

  2. יעל הגיב:
    יעל

    יעל

    איזה מתנה מיוחדת היא רגישות שכזאת, הערנות לנצל אותה וכושר הביטוי הכ"כ נפלא להנחיל אותה לאחרים.
    שנמשיך לחיות ולחוות ביחד אמן


    דירוג: 5 / 5

מה יש לך להגיד על זה?

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*

12345