יום רביעי, י"ט באדר, גם הוא בלדר, לספר על חשק לא יתואר, של אלופו של עולם אל עולמות העפר.

בס"ד

וזה לא יאומן כי יסופר! לכן: לבבו כל רגע באדר – אפשר ואפשר!

אני ממשיך עם דבריו של זוהר ברנע נ"י (בעיבוד שלי) בעניין השמחה ונערותיה: 

הפרס הגדול שאליו מייחל לבנו זו הקירבה אל הקב"ה. רק אז זוכים לשמחה שנמשכת לאורך זמן. ובכן, תכלס, מה עושים? תשובה: מתחילים עם תנועות ומעשים כאילו אנו כבר שמחים. למשל עושים הצגה של שמחה מול הראי כאילו חלפה העננה שהטילה צל על חיינו ואז מציגים התלהבות בעשיית איזו מצווה כאילו הרגע היגיעה הישועה אליה ציפינו. למשל, רק עכשיו לבי הבין לפתע (והבין עד הסוף) שהכיפה שעל ראשי היא מעין יהלום נדיר ואני שנים הסתובבתי כאילו זה כלום, וזה סתם…

כן, כך אפשר "ללבב" עוד ועוד ידיעות "יבשות" של השכל. וצריך להמשיך ולתרגל את הדברים האלה בידיעה שכל תרגול הוא כבר הניצחון והתכלית! בוודאי שבהתחלה השמחה אולי מאולצת, אך לאט לאט משתנה התפאורה והרוח המלאכותית נכבשת על ידי רגש שמחה אמתי. וכאן יש להיזכר שרגש שמחה אמתי הוא כוח אגדי שפועל מופתים הכי נפלאים כאן בעולמנו. מקבלים תחושת גדלות רוחנית או,הו… אז, לעבודה!

אלא שמיד מן רפיון משתלט ולא יאומן באיזו מהירות… אין לגוף הנגוף חשק לסוג כזה של עבודה: זה משונה, הטורח גדול מידי, זה נראה הזוי, מה בכלל כל הסיפור הזה, וכל' וכל'… אבל מי שתקיף בדעתו ולא פרייר, יזכה להכיר ולידע שבזה תלויים חייו בין בגשמיות בין בנצחיות – זה עיקר היהדות. בזה תלויי עתיד עם ישראל ועתיד הגאולה, כאן מפתח ההצלחה בכול התחומים ובריאות נפשו. וזו גם, חברים, עצת העצות לפרנסה – ופרנסה טובה!!

הבעל דבר בוודאי יתעצם כנגדך בגיוס מלא. אבל גם אתה לא חגב בודד. שלך רבים משלו. זכור מה שאומרים הצדיקים: כל עמך ישראל עושים אותן מצוות. מה ההבדל, אם כן, בין הצדיקים שזוכים לגדלות נהדרת לבין כל השאר שעושים ולא זוכים? ההבדל הוא לא העבודות המפרכות שהצדיקים עושים עבור השם יתברך, כי יש שקפצו לתוך הקרח פעמים רבות ו'לא זכו'… (ומתברר מדברי הגדולים שמי שאין לו אמונה חזקה הוא זה שצריך עבודות קשות, אבל מי שיש לו אמונה ויש לו שמחה זוכה להתקרב אל השם בכל מה שעושה) אם כן מה מפריד בין הצדיק לאדם פשוט? האחד נהנה מיהדותו והשני מלא דמיונות ושטויות. האחד מחובר אל השם בכל מה שהוא עושה והשני עושה בלי להרגיש כלום. ולא סוג וגודל הציצית וגודל הכיפה הוא הגורם, אלא יישוב הדעת והשמחה בכל מצווה.

וצריך ללכת עם זה ברצינות! להיכנס לזה עם הרבה התחלות חדשות ותרגולים יומיומיים כי זה שווה כל כך. עד מהרה השם יפנה את פניו המאירות אלינו ונראה כיצד אנו חובקים את מתנת יהדותנו ומרגישים את השם בקרבנו והשלהבת תעלה…

ובכן, שוב: עשה עצמך – בתמימות, בפשטות, בלי להסתבך – כאילו אתה מכיר ומבין לכבוד מי אתה שמח, לכבוד מי עשית את המצוות: אוי, רבש"ע כמה נפלא שיש עלי ציצית, כיצד זכיתי בכבוד הזה – אני כל כך מאושר! (את הכל עדיף כמובן לומר בפה ממש) וממשיכים: אוי, רבש"ע, תודה, תודה שברכתי ברכה. וואו, רבש"ע, הנה חייכתי! חייכתי! כי זה בוקר של מלכותך. חייכתי אל אוצרות אהבתך של הבוקר. אני מרגיש שאני גיבור מלחמה ענק! לא סתם איזה חצי ג'יפ עם מקלע (גם זה טוב) אלא אני טנק עם תותחים גרעיניים מונחי רדאר… אני בראש יחידה של לוחמי סיירת שקופצים מהטנדר וזורקים רימונים… אני כולי בית מקדש לשכינה. אני מוריד את השכינה לעולם. אני לא כלי נגינה חד פעמי עם מיתר אחד רופף, אני מגלה שאני סימפוניה שלמה של כלי נגינה, חגיגה של יופי ותערוכת אוצרות… או,הו כמה רצונות טובים יש בי, כמה מגע הדוק עם המלך… וואו.

ואנו משנסים מותניים שהעבודה הזו לא תדרדר לרשימה של קניות במרכל. אלא שתמיד נהיה כמו איזו חבורת זמר שהולכת ומוסיפה קולות, כמו זריז ידיים ההולך ומשתלם תחילה בכדור אחד ואחר כך בשניים ושלוש עד לחמש ושש ולהבות אש וסכינים, ולא יאומן…

התבונן סביב בעיניים גדולות, פקוחות להביט… דון את רעך לכף זכות: לא אתה בלבד יריד של קדושה אלא גם משפחתך וחבריך והמניין בשכונתך. גם הם מסתובבים לבושי שרד כמוך. חיוכים אמתיים עולים מהם, וזו עצה נפלאה. כי כאשר דנים את האדם לכף זכות, יהיה מי שיהיה, הוא באמת משתנה ומתעלה, לא יאומן, והעולם נגאל. כי כל אחד הוא עולם ומלואו, והשמחה מתעצמת… זו ידידות אמת. ועד כמה שאדם נסחף אל תוך ההרגשה הזו שיש בחברי טוב, הרבה טוב, כך הוא שליח להגביה ולרומם את היום הזה ואת הדור הזה – כי כל אדם הוא עולם קטן ובשבילו נברא העולם. וכך הוא הולך ומקיים את כל התורה כולה: ואהבת לרעך כמוך.

 

 

 

מה יש לך להגיד על זה?

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*

12345