שבוע חדש, אלומת התקווה אליך, מה הבאת בכנפיך? ז'בחים בתשרי? יופי, אנו אחים לזבחים!

בס"ד

יום א': ז'בחים בתשרי

לפני שנצדיק את הכותרת בעזרת דברים שכתבנו בשנתו הראשונה של האתר (ולא נס ליחם), אומר דבר חיזוק נוסף:

כולנו יודעים שסימני התנועה הצבועים בכביש בקיווקווים לבנים: מעברי החצייה, הנתיבים, סימון מקומות החנייה המיוחדים – כל אלה הולכים ודוהים במשך השנה, נכון? זה נהיה פחות ניכר לעיין ואפילו קצת מסוכן, בקלות עלולים לטעות או להתעלם. נכון?

ואז, מה קורה? בוקר אחד מופיע טרקטורון חכם כזה של העיריה והולך וצובע את אותם סימנים מחדש, בטכניקה מעניינת, הולך וצובע, ותוך שעות ספורות צובע את כל הכביש… הכל חדש – יומולדת לכביש!

כך גם סימני ההפרדה בין הטוב והרע שבנפש הולכים ודוהים במרוצת הימים. הטוב כבר לא ממש זוהר והרע לא ממש מרתיע. זה הולך ומטשטש, הולך ונחלש, מאבדים את התחושה של השמחה בטוב והסלידה מהרע.

ואז באים הימים הנוראים ומתווים מחדש את הגבולות וההדגשות בנפש. הטוב שוב נחשק וזוכה למעלתו וטעמו, והרע שוב נמאס ונדחה – יומולדת לצלם האנושי.

איזה ימים לא יסולאו בפז אלה!

אני זוכר בימי השבעה של אמא ע"ה לפני 9 שנים, כל המשפחה צללה אל אלבומי התמונות הישנים, ואמרתי לקרובי המשפחה, 'שימו לב: גם אתם וגם אני אנו הדור היחיד שיש לו תמונות גם בשחור-לבן וגם בצבעוני. בעולם של הסבא והסבתא הכל היה בשחור לבן, בעולם של הנכדים הכל כבר צבעוני…

וזה סמלי מאוד! בעולם של הדור הקודם הערכים של הצלם האנושי (כלומר, מה טוב מה רע, מה שחור ומה לבן) היו ברורים לכולם. ידעו: זה נקרא להיות בן-אדם וזה נקרא לא להיות בן-אדם. זה וודאי טוב וזה ממש רע. היום הכל מטושטש. כולם נחמדים. הכל בסדר. כמו בסרטים המצוירים – גם העכבר מתוק וגם הציפור, גם הכלבלב וגם הנחש, כולם חביבים… אמרתי להם: 'האחריות היא עלינו להעביר לדור הבא את הגבולות הברורים! ועליכם יותר מאשר עלי, אבל גם עלי, כי אנחנו עדיין זוכרים! הם כבר לא יודעים. וזו אחריות גדולה! אסור לנו להתעלם מהאתגר, להרים ידיים ולומר הכל השתנה ודי, יתבעו את זה מאיתנו!'.

מה דעתכם?

ואני מצטט עכשיו את אשר כתבתי לפני שנתיים. רלוונטי לגמרי:

ז' תשרי, סימן – זבחים בתשרי.

ואנו התעוררנו מחדש הבוקר כדי להתקרב אל השם. הקורבנות בבית המקדש היו ציור חי, מוחשי, של הדרך בה אנו מתקרבים אל השם. גם אנו זובחים לפניו זבחים! הזבחים האדירים, המתנשאים כהררי בראשית, שאנו זובחים על המזבח העליון הם המידות הרעות שלנו. אנו שוחטים לפניו יתברך את גדול המורדים המתהולל בנו – הוא יצר הכבוד וזוגתו הגאווה. הם הגועשים והמתנשאים עד אינסוף. סכין השחיטה שלנו היא: ההודאה על האמת. היא משספת את עורקיו המטה-פיזיקליים. וכך קורה גם כאשר אנו סופגים בזיונות והשפלות בדומיה. כאשר אנו בולעים רוק ונושכים את השפתיים ולא מוציאים מילה. בולמים את הפה. הנה, שחטנו את הכעס, הוא שר הצבא של אליל הכבוד. לו היתה ניתנת לנו רשות היינו רואים כיצד כל הרקיעים נמלאו נהרות של דם. היינו מתעלפים שבע פעמים, ולא קמים. לכן טוב שלא רואים. אבל הזביחה עלתה לרצון והכסא נתעלה לתשואות המוני צבאות מעלה. בעיקר בימים אלה אנו זובחים לפניו יתברך את האלילים הרעים האלה, את האלוהים האחרים שבנו. פעם אחר פעם, פגם אופי אחר פגם אופי, הנה עוד הרגל מתחיל להתנודד, עוד מעט הוא יימוט לעד – גלדיאטורים אנחנו.

וביום הכיפורים נבקש רחמים על כל הפעמים ששיתפנו פעולה עם השקר והדמיון, שנכנענו, שבגדנו, שברחנו מהמערכה … אנא, אנא…

כי ביום הזה יכפר  עליכם…

אהרן בר

 

תגובות

  1. נ א הגיב:
    נ א

    מחזק

    תודה! מקסים! בעז"ה מחכים לתכנית יומית..


    דירוג: 5 / 5

  2. נאוה הגיב:
    נאוה

    מרגש ונוגע...

    כ"כ מרגש ונוגע…
    כמה טוב שחזרת!!!
    בטח התכוונת לומר שהעיקר "כמה חיים יש לי בימים"


    דירוג: 5 / 5

מה יש לך להגיד על זה?

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*

12345