יום השישי, כ"ז סיוון ר"ת: כף זכות! ויש סיפור על זה

בס"ד

כיפק היי לנשמה! יהי רצון שנעשה הכל לשמה. אמן!

 

 "הפעם זה סופי!"

יותר אני לא כועס!

(… נחרת בוז ולגלוג ממחבואי היצר, כמי שאומר: למה?! מה השתנה?!)

מה, קיבלת כנפי מלאך? לא. אבל תשמעו קטע, בזיון מיוחד עדי עד, ותגידו אתם אם לא מותר לצפות שיהיה איזה שינוי:

ביום רביעי האחרון אני יורד בחיפזון לתפוש קו 74 שיביא אותי מהר נוף אל מרכז העיר. שם אני עתיד לפתוח קורס חדש באנגלית לחבורה איכותית ואני ממהר להגיע לפניהם כדי להכיר את הלוגיסטיקה של המקום… בקיצור, אני ממהר…

אני עומד לחצות את הכביש לכיוון התחנה, והופ… קו 74 חולף על פני (וחשוב לדעת שקו 74 הוא תמיד אוטובוס ארוך בניגוד לקו 33) ואני רודף אחריו לתחנה. שם כבר עומד קו 33, וזה טוב כי קו 74 מתעכב… ואני מגיע אליו בריצה, מתנשף, והוא סוגר לי את הדלת… בפנים!

קו 33 עוזב את התחנה ו- 74 אחריו. אני רודף אחריו בחימה ומכה עם התיק שלי בזגוגית של הדלת והוא מתעלם לחלוטין, חצוף מודל הכי חדיש, והוא מגביר מהירות ואני צורח אחריו, 'כלב!!!' בקול שלא היה מבייש שדרן ספורט במונדיאל, והיו שם כמה ששמעו וראו… לא נעים.

נבהלתי. מה עוללתי למיתרי הקול שלי. איזו שטות לצעוק כך… הייתי נסער. מה עושים עכשיו? בדקה הראשונה לא בא לי לחצות למפלס התחתון דרך הגן, להשיג שם את האוטובוס ולסגור אתו חשבון, הוא לא שווה את זה, יש עוד אוטובוסים… אבל נרגעתי מעט ואז החלטתי: כן, אני חוצה למטה בריצה, אני עדיין יכול, ואתן לו את המגיע לו. בדרך אני חושב: לא אקלל אותו, כמובן, כי זה אסור, אבל אומר לו מילים כדרבנות.

דהרתי כהוגן והגעתי מבעוד זמן, והנה מרחוק מתקרב אוטובוס ארוך, 'הוא עקף את ה 33', חשבתי מיד, ועליתי יחד עם עוד כמה נוסעים ושמעו כולם כיצד אני אומר לו בקול מלא גופרית מבעבעת: 'אתה ראית אותי עומד בדלת ואף על פי כן נסעת… חצוף! חצוף! להסתובב עם לב כמו שלך זה מסוכן!! והוא הביט בי בסלידה גדולה מאוד, באיבה גלויה. לא אמר מילה אבל איכשהו היה נראה לי שהוא לא כל כך זוכר במה המדובר, ואני התקדמתי פנימה בחרי אף ושקעתי בענייני כי הייתי לחוץ לארגן את החומר באנגלית…

בתחנה שאחרי המסוף, ביציאה מהר נוף, הוא פונה ימינה ונכנס לרחוב בית הדפוס. מחשבה ראשונה שחולפת בי: 'מה ל 74 בבית הדפוס? מה קורה פה?!' אבל לאחר שבריר שנייה: 'בוווםםם!!' והאסימון נופל ומהדהד בלב, ואני עומד באימה נוכח היד השמימית ולבי טובע בנחשול של בושה מהולה בהערצה והכנעה כלפי שמייא: 'עליתי על האוטובוס הלא נכון! יש, כנראה, גם קווי 33 ארוכים, ואני אפילו לא טרחתי להביט במספר, ובאמת קו 74 שלנו היה אחרינו כל הזמן עד הפנייה הזו.

עברה איזו דקה של לב מאובן ומוח ריק ממחשבות לגמרי… ואז קמתי ונגשתי לנהג ובאופן ענייני ובכמה מילים פשוטות התנצלתי ואמרתי שטעיתי באוטובוס – קו 74, זה שהיה אחרינו, הוא זה שעשה מה שעשה. והוספתי בלי כעס: 'ושהשם יסלח לו'. הוא מיד הפשיר, ואמר בלבביות מסוימת: 'אתה יודע, כל הזמן הזה, עד עכשיו, אני עובר בדמיוני תחנה אחר תחנה ומנסה לזכור איפה, לכל הרוחות, זה קרה… אני נוסע כל כך לאט בדרך כלל, הנה אתה רואה…'

ותבינו, אחי ורעי, שבוקר בוקר, בל"נ, אני מתחזק מעט באופנים שונים באמונה שאנו כאן בלב החלל הפנוי וכל מה שאפשר וצריך לעשות זה להאמין חזק שהכל בהשגחה, ויש כאן רחמים אלא שהם בהסתרה עצומה וצריך להאמין שהכל לטובה והקב"ה מצוי כאן לגמרי… והנה נלכדתי בחלל הפנוי כמו פרפר בפי הלטאה.

נו, מה עכשיו? ייאוש? הנה, היצר צוחק, מתהולל בקרבי, עושה מה שהוא רוצה ובהבל מאמץ זורק אותי לקנטים…

אז אני שוב, באופן מכני לגמרי, מזכיר לעצמי שאני בוודאי מהצד של הקדושה, מהצד של האמונה, מהצד של גילוי כבוד מלכות השם, מהצד של התפילה, רק ש…

או, זהו! זה פתח המילוט! הצד של התפילה שבי…

נכון, לכאורה נדמה שאני חסר אונים כנגד היצר ואם זה לא היה מזעזע זה היה מצחיק עד כמה אני כמו נמלה בטלה כנגד כוחו, אבל יש לי פה. כוחי בפי! ועכשיו, שהבנתי שוב, שכל מה שחשבתי שאני… ואני… זה הכל דמיונות – אני כעלה נידף, אז אני לא מתייאש, חלילה, אלא פותח את פי ומפציר ומתחנן לרבש"ע שיביט ויראה עד כמה אני יודע שאני תלוי רק בו וזקוק שיבוא לעזרתי, עד כמה אני בטוח שהוא שומע והוא יעשה! הוא לא יעזבני בידו.

ואני שומע את היצר נחנק מצחוק בקרבי… תופש את הבטן, משתולל מרוב שעשוע: 'אתה לא תזכור! טמבל! תוך יום תשכח מהכול, תירדם שוב חתיכת נפל נפול ונפלול, אתה מכור לאשליות… ואני אזנק, כאשר אחליט, ואתן לך עוד נוק אאוט ועוד נוק אאוט עד שאגמור עם הסיפור שלך'.

אבל, הנה, נקודת מפנה. הזמן עצר את נשימתו. העולמות נאלמו דום: העברתי את השעון מיד שמאל ליד ימין. כדי לזכור!

שעון כבד. מאוד לא נוח על יד ימין. וזה היה אמתי, חברים. הרגשתי זאת, ואני אומר ללבי בתחושת ניצחון: אתה רואה, הנה עשיתי דבר פשוט, פעולה קטנה ששכרה עולם מלא: זה יזכיר לי (לפחות לזמן מה) לבקש ולהרעיש בשמים שיעזרו לי: אנא השם, שחט את היצר הארור, הוצא אותי ממלתעות הכעס אל החירות… אל האמונה שזה אפשרי, שהכל יצליח לי, כי אני צועק! אני לא מתייאש… אני צועק!

מה? מה זה, חברים? וכי ראיתי עננה קלה של דאגה חולפת על פני רשעתו של היצר?

אני מרגיש שהפעם הוא נבהל! הוא יודע שמצבו לא פשוט… מי יודע מה יצטרך לסבול עד שיד ימין תתרגל לשעון…

 

 

 

 

תגובות

  1. נאוה הגיב:
    נאוה

    אמיתי כל כך.

    "אני בטוח שהוא שומע והוא יעשה… הוא לא יעזבני בידו"-שתמיד נזכור זאת..


    דירוג: 5 / 5

מה יש לך להגיד על זה?

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*

12345