יום רביעי ! ידידי, בלעדי, סיכת זהב ועדי, וודאי צופן אור בעדי. כ"ג אייר!

בס"ד

כמו שברמזור, האור הירוק הוא אות להתקדם, כך כל בוקר שמפציע הוא אור ירוק לחיות באמת – זו הדרך שבה מאותתים לנו החיים לצאת ולהשיג את מטרותינו.

ומהי, לדעתכם, המטרה העיקרית?

אני הייתי אומר: להשתדל לצאת סופית מן הספיקות! מן המטוטלת של כן ולא. מעין מה שקראנו אודות המעמד המפורסם שנערך למרגלות הר הכרמל בין נביאי הבעל לאליהו הנביא, המעמד שבו האשים אליהו את העם בנאמנות מגומגמת, בלב רוחש ספיקות: האם ה' הוא האלקים ואין עוד? או שאולי גם הבעל אוחז בכמה מניות? ובכן, כולנו יודעים כיצד זה נגמר: כל העם שאג כאחד – 'השם הוא האלוקים'.

את הספק הזה פתרנו, אם כן, לפני אלפי שנים. זהו! יצאנו ממנו! אליל הבעל, וכל שאר הדמיונות הדומים לו, נמחקו לחלוטין מרשימת המחזרים אחר לבנו. נשאר רק הקב"ה. האם יש אצלנו עדיין מצב של כן ולא עכשיו? איפה?

הנה תיאור נפלא של ד"ר נתן בירנבוים בספרו 'עם השם'. שם המאמר: 'הנצחון השלישי':

עם ישראל נחל שני נצחונות כבירים בעלי השלכות עצומות על ההסטוריה האנושית, שניהם נצחונות דתיים. האחד, נצחון על האלילות שקננה בקרבו, מי בפועל מי רק באופן מהוסס, וזה נמשך עד שעם ישראל העיד בעד האלוקים ונגד האלילים. זה היה הנצחון הראשון.

הנצחון השני הוא שעם קטן זה הצליח להזריח את האמונה באל אחד בקרב הגויים והביא להתהוותן של האמונות הכבירות הנקראות 'בנות הדת היהודית'. הן, בתורן, ביערו את האלילות מן העולם. כלומר, עם ישראל הצליח להשמיע את עדותו באזני הגויים כולם ולהציב דוגמה חייה לעיניהם. זה הנצחון השני.

ועתה אנו נקראים אל הנצחון השלישי. הוא הוא העומד על הפרק, הוא הוא שהגיעה שעתו: העדות בעד אלוקים ונגד הכפירה המודרנית (המובנת מאליה, כביכול) של 'אין-אלוקים!'. כלומר, תרבות שאינה לוקחת ברצינות השגחה פרטית, ניסים נסתרים ומלכות שמים בלעדית. רק, אולי, איזה כוח מיסתורי, לא פרסונלי, ללא רלוונטיות למה שנעשה על הכוכב…

עדות עצומה נגד כפירה זו אנו נקראים להשמיע עכשיו, קודם באוזנינו ואחר כך באוזני העולם.

נתן בירנבויים כתב דברים אלה בשנות העשרים של המאה העשרים. עד כמה הם רלוונטים היום.

העדות נגד הטירוף של אין כלום. שהכל פיזיקה: שדות אלקרומגנטים, סימולציות אופטיות, תסיסה של תהליכים ביוכימיים. שפריץ אינסופי של כוכבים ללא כל סיפור או מטרה מאחוריהם. חגבים למליארדים מתרוצצים על אחד מרסיסי הסלע שנקרשו, ממצמצים כנגד הריק מעל ראשם, נכנעים וסוגדים לכוח המשיכה האגדי של העפר. נסחפים אל ההתמכרות של ליהנות, ולא להיות.

 

מה יש לך להגיד על זה?

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*

12345