תזכורת נוגדת דיכאון

תזכורת נוגדת דיכאון

(רשימה מיומן אישי שלי אודות פורים תש"ע)

…אלכס לוקח אותנו הביתה ואני לא מבין איך, כי היה שיכור כמוני. ודוד מספר לי כרגע שזה היה בטנדר… כל מה שאני זוכר זה שכאשר ירדנו אמר לי 'אני אוהב אותך' וכנראה שהרעפתי עליו תודות…

ובבית אני שיכור לגמרי אך עדיין עלי להחליט מה עכשוו, ואני שומע את חני, ככה מרחוק, אומרת  אבא בטח הולך לרב קיוואק  וידעתי בבת אחת שזה מן השמים, והחל להאיר בלבי שאכן לשם פני מועדות. לא ידעתי עדיין איך אבל חזרתי ואמרתי לחני, 'איזה רעיון נפלא, חני, איזה רעיון אמתי, איזה שליח טוב את'. וכמו בצהרים, בעניין ההליכה לרב אורי, קפצתי למים והם נבקעו, כך גם עכשוו יצאתי עם דוד לכיוון אמרי שפר ואמרתי שאני ממשיך לרב קיוואק.

בדרך דברנו, דוד ואני, בידידותיות, שנינו שיכורים לכל דבר, והוא פורש לערבית ואני ממשיך לתחנה שביציאה משאולזון כולי עונג ערטילאי של שכרות.

גם בשנה שעברה הגעתי לשם בשעה דומה במין טיול שיכורים של פרידה מפורים, אולם הפעם אני שואג לעצמי "אני הולך לרב! אבא הבא אותי אל הרב!". וחציתי את הכביש על מנת להיות לבד ושם שאגתי בחירות רבה והייתי כבר אפוף חדווה ושמחה רק למחשבה שאני עתיד להגיע לשם, הייתי כבר מלקק ומרחרח את התענוג שבחבורה הזו, תענוג רוחני-חושני שזכור לי היטב, והוא מעין עדן עולם הבא. ואני נוהם ונוהם לעצמי עוד ועוד 'אני הולך אל הרב, אבא הבא אותי לשם', והאושר מבעבע בי…

ליד התחנה קהל גדול וצבעוני של אנשים, כולם יוצאי חג הפורים. בולטת ביניהם חבורת נערים רעשנית ששניים מהם מתכתשים ממש והשאר סתם מתקשקשים. ומגיע קו 2 ואני עולה ומוצא לי מקום, כלומר, אנשים מציעים לי מקום…

באקורדיון שבלב האוטובוס חבורת נערים רוויי אלכוהול עד אחרון האלקטרונים והם שרים ורוקדים וטסים מעלה מעלה מבלי לנחות. האוטובוס  עכשיו ברחוב 'כנפי נשרים' ואחד מהם בחלוק חסידי עד הנעליים מתכופף כל פעם להביט מבעד לחלון ושואל: 'רואים כבר את הכותל? נו, רואים מפה את הכותל?', ואז הוא מנסה להטיף בקולי קולות לשני נערים מגודלים, חובשי כיפות סרוגות לבנות, שיאמינו לו שהוא בוכה עליהם בתפילה יומם ולילה שתגדלנה להם כיפות שחורות… אחד מהחבורה, קטן וחסון, שנעקץ יותר על ידי היין, מנסה לשחק את הגברבר אל מול צעירונת מחויכת שעומדת בצד ומאשים אותה ומאיים: אל תצלמי! את מצלמת, את מצלמת, אל תצלמי!…

ואני יושב שם ומתמוגג, נועץ בהם עיני עגל וכולי מרותק אל המתרחש, סופג דרך כל הנקבוביות את האורה הזו של פלנטה אחרת, מן סחרחורת של כוחות שמתלכדים אל יום שמגביה עוד ועוד מן האדמה אל מרומי הרוחניות המפרפרת מאושר, אך כנפיה כבידות, ספוגות טללי אלכוהול, כי עוד לא הגיע הזמן.

ואיני מבין כיצד ידעתי היכן לרדת אך ציינתי לעצמי בפליאה שאכן ירדתי במקום הנכון. והייתי כולי תודה דבוקה, פנימית, לאותו שהוא צלי על יד ימיני ותוך דקות מצאתי עצמי אצל הרב.

הרב היה באמצע דיבור, יושב בראש שתי רכבות ארוכות של שולחנות מחוברות זו אל זו, גבו אל הקיר, ובימה גבוהה עומדת בצד ועליה בני יפת ונחמן עם האורגן. החסידים היו מצטופפים בצד השני של השולחנות – שהיו עדיין מכוסים בניילונים לבנים עם שיירי החגיגה – וכולם היו מנסים לשמוע.

עדיין לא היה כל כך צפוף למרות שכבר היה לקראת שעה תשע, ויכולתי להידחף לאטי בלי מאמץ לכוון ראש השולחן. נתתי למלאך הרועה אותי להנהיגני, ועד מהרה אני ניצב ליד הרב ומביט בו, נכלל בהרמוניה צפופה עם שאר הבחורים והאברכים, מביט מדי פעם בבני יפת ובאחרים המוכרים לי, והם בי, והקרובים אלי, שולחים אנו זה אל זה יד אוהבת, מלטפת ומתמהמהת… ואני קורן מאושר, חיוך של פסגת ההודיה על שפתי… ואני חוזר ואומר לעצמי בקול פנימי ואולי גם בשפתי 'איך זכיתי לזה, איך זכיתי לזה, איך זכיתי לזה…'

והדיבורים של הרב, חלקם איני זוכה להבין מבעד לערפילי פיזור הדעת, וחלקם מתוקים יותר מחלת דבש וחרוסת עם סירופ תפוחים. דיבורים מרוקחים במטעמי ערש השכינה וחדוות התענוגות של חדרי חדרים נאצלים. אשרי העם, אשרי הלבבות, אשרי הגופות, מה חבל שאיני זוכר מאומה. אולי מקליטים ויצא על דיסק ואשמע ואזכה לחיות שוב.

והרב דבוק וענוג, עיניו עצומות, והבחורים והחסידים ממוגנטים ודבוקים בו. ואני מרגיש בטחון פנימי אדיר, נמס ונוזל מאושר, ואומר לעצמי 'הנה התיקון, זה ממש התיקון, לאותו זיכרון נורא מאותו פורים בו נשברו הכלים. אין מה להשוות! הפעם הסחרחורת מאושרת יותר, מיושבת יותר, יציבה ובוגרת', כך אני לעצמי. ואז התזמורת מנגנת וזה נפלא נפלא, ואני מתנועע עם חזית הבשר החי והגופות נמחצות איש אל רעהו בגל אחד של קצב, והחומה נעה הלוך ושוב בחן ובאצילות…

הרבה מנסים להתפרץ אל הרב. הם דוהרים לפתע על גבי השולחנות אבל נעצרים מאחור בבגדיהם על ידי חבריהם. הנה, אחד מהם מגיע וידידנו ישראל מייזליק מוכיח אותו בקול מן הצד, 'היי צבי, אתה צדיק, לא מתאים, לא מתאים'  אבל צבי הלז אינו בעולם כלל, הוא מגיע סמוך לרב, נכנע ומבוייש וכורע בגינוני אבירים למרגלות החזה של הרב. הרב מושיט את ידו ומניחה על ראש האביר ומברך אותו והוא נסוג לאחור בחן… ומייזליק אומר 'אשריך, צבי, צדיק, זכית, עכשו מהר אחורה!'…

והרב מדבר שוב ומשפט אחד נחרט בזיכרוני, אוד מוצל מלהט רקיע הפורים: 'ומרדכי לא יכרע ולא ישתחווה –  לא יכרע ולא ישתחווה בפני הייאוש. וואו, זה שווה מיליון.  (הוא המן הוא עמלק הוא הייאוש. הצדיק, מרדכי, לא מרים ידיים לנוכח הכוח הנורא של עמלק שהכול נכנעים בפניו 'שזה לא הולך, שלעולם לא ילך'. הקרירות הזו שנראה שאין סיכוי ואין כאן מה להרוויח ואין סיבה גדולה לטרוח, הכול צחוק טראגי אחד גדול ומפסיקים לבחור בחיים עוד פעם ומתמהמהים מלעשות התחלות חדשות ופונים אל עגל הזהב. זה אמנם הסבר שלי אך הדברים פשוטים).

ולרגע היה נדמה ששוב, כבאותו פורים נורא, השיכר המסוך ברקמות יצליח לבגוד בי ויהפוך את החדווה לייסורים  של שתייה מופרזת וחולי מערכות, אך מיהרתי להתחזק כנגד הגאות הזו והדפתי אותה בכוח אדירים אל מחוץ לעולם. והעונג נמשך.

ואז, לאחר שעה וחצי, ואולי יותר, התעייפתי ופרשתי משם שבע כי עוד דרך ארוכה לפני והיה זה יום ארוך, ארוך. ולקחתי קוו 16 חצי ריק, והוריד אותי בנג'ארה והלכתי בניגון קליל לשטיבל באמרי שפר. שם מניינים מאוחרים, אחד אחר השני, של פוסט-שיכורים כמוני, מתפקחים והולכים, מתפקחים והולכים, אך עדיין הדי הדביקות של פורים רשומים בלב, והמחסומים המוכרים של היומיום עדיין לא ירדו, והפה עוד מגעגע. ומשם הביתה אל בית שקוע בשינה של אחר חצות הליל, והיום המשומר לאוהבים הזה חלף עלה לו אל מקום המשתה תמיד.

מה יש לך להגיד על זה?

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*

12345