איך מתחילים?

בס"ד

היי, מה יש לכם בכיסים?

וואו! בוקר קר, חדש, מקסים!

אין פלא, אלה ימים של ניסים!

ואנחנו, הטייסים, תרים אחר אלומות הפנסים

הנה, זו ירושלים, כאן שער השמיים ואנו נכנסים…

עושים למעלה מה שעושים, צוללים, ואנו שוב ננסים

בכל מכאובי האדמה אנו מתבוססים

אך לא כמו קודם – הורדנו משם שלל של פרסים.

 

וזה היה לכבוד חודש אדר ופורים שבשער.

 

ועכשיו הכל מוזמנים, אל התיקונים, אל קטע חיים מלפני שנים, אני קורא לו: 'איך מתחילים', כי בשלב הזה אין לי מילים…

אז אני מזכיר לעצמי עד כמה חשוב לזכור שכל ירידה היא רק משגר לעלייה, ויש לזעוק ולבקש רחמים שלא לשכוח את זה. שמירת העיניים שלי ירדה לכביש, הגאווה מסרחת את סביבותיה, תאוות האכילה מטביעה את הרצונות הטובים, אנא מלכי עזור, הצל, הושט לי יד, אני במערבולת, אנא הייאוש שואב אותי, הדיבור תקוע, הלימוד תקוע, הלב מתפוצץ… אני רוצה לבקוע אליך אבי, לבקוע אל האותיות, אל הריקוד, אל הביטחון והשמחה, אבי חתור כנגדי ומצא אותי, אנא, אנא, מה עושים כנגד תחושת ההתגוננות של חיה נרדפת כל הזמן? תחושה שהנה הבלהה והאומללות סוגרים עלי? אב הדעת, אב הענווה, אב האהבה, אל תיתן לי לטבוח את שעותיי, את ימי גלגולי, הראה לי מיום ליום ישועתך!

….עכשיו בדקות אלה יצאתי מעט מדכדוך שכבר נמשך יומיים. וכאשר אני אומר דכדוך אני מתכוון למשהו שאיני מאחל לאף אחד מישראל. זה היה נורא ועדיין זה אורב ברקע. אתמול היה לי יום בשאול תחתיות: רואה שחורות, מרגיש שחיי חלפו, הוכרעתי על ידי דאגות הפרנסה, והעיניים כואבות, והבטן הימנית כואבת, והאברים יגעים מאוד ואני כהה ומיואש… תפילת הבוקר היתה שלד עצמות, חלפה ביעף ואיני זוכר תפילת שחרית כזו… ב"ה שהיה שם וויסקי מוצע לרבים (של יארצייט) והשם נתן בלבי ללגום כוסית (אף פעם לא שתיתי בבוקר) והועיל מאוד לזמן מה ובעיקר לשידור הבוקר ואחר כך התגבר הדכדוך, צווארי כואב והכל הזדקן… אבל עלה בי לפתע זיכרון השגחה מיוחדת שראיתי לפני כמה ימים כאשר הייתי באמרי שפר ושם נכמרו רחמי מאוד על המוכר (זה הרוכל בכל מיני חפצים של מה בכך) שיושב דומם ונעלב שם בלילות, ושמעתי אותו קובל לעצמו בקול רם, 'אני פה שעות ולא מכרתי דבר', וכל כך חשתי את מצוקתו, הייתי באמצע תפילה ובקשתי אודותיו מהשם בכנות וזכיתי לראות תוך רגעים כיצד הוא מוכר ספר עבה במיוחד לאחד הרבנים… אבינו מלכנו שומע תפילה. אם כן, נזכרתי בזה ונעצתי את לבי ודעתי שם, הבטתי היטב באותם רגעים, והנה חזרו החיים, אני מאמין שילכו ויגברו עד העולם, אמן.

ועוד, ביקשתי אתמול וגם היום בבוקר את הספר 'כוכבי אור' ולא מצאתיו. ואני ידעתי שהוא נמצא, אמור להימצא, בשורה מסוימת בספריה, ולא ראיתיו. ירדתי למחסן לחפש שם והנה מאומה… עד שהזדקפתי ופניתי סוף סוף לרבש"ע ובקשתי בקרבה ובאמונה (נלחמתי נגד הכפירה): 'גל עיני ואראה את הספר, אנא.' והנה הוא בקצה אותה שורה שפעמים רבות הבטתי בה ולא ראיתי כלום.

אז איך מתחילים? איך נהיים שמחים? איך מתחילים להפשיר את הקיפאון? להתיר את הפלונתר שנטווה ונטווה סביב הלב… איך? מתחילים לדבר! קצת מקשקשים, עוד מילה ועוד מילה: 'אתה במועדון החיים, זה נפלא! יום חדש, כולו שלך, התחיל הופעה חד פעמית לנגד עיניך, לכבודך, יהיה בסדר! יגמר טוב מאוד מאוד אתך!' עוד מילה ועוד מילה וזה נתפש! עולים על איזה ערוץ אמיתי בלב, וזה היה שווה! כל אחד יכול, כי לכל אחד יש ערוצים אמיתיים בלבו, רק צריך להתחיל עם כוונה שזה יקרה: 'אני יודע שיש רגשות אמיתיים בעולם ואני יוצא לחפש אותם (בלבבי), אני יודע שקורים דברים אמיתיים ואני מחפש אותם עם המעט דמעות שיש לי…' כך זה מתחיל – מתחילים במקום שאני נמצא והסוד הוא שתמיד יוצאים אל איזו עלייה.

החברה לכיתה אמרה: 'אתה תבוא גם לפגישה של עוד 10 שנים, נכון?'. כך, בתום פגישת מחזור מרגשת עד מחנק לאחר עשרים שנה שלא נפגשנו. וואו, אני אומר לעצמי, איזו תחושת עתיד וודאית יפהפייה יש לה, ביטחון פשוט כזה, מן בגרות ובשלות שחסרה לי. 'תבוא בעוד עשר שנים', אצלי המידיות הזו לגבי העתיד כמעט לא קיימת. עשר שנים זה נראה לי מעבר לים, מעבר לגלגול, מן ערפילית עמומה של סימני שאלה ומשהו דמיוני שאין להתייחס אליו כלל…

אז אני חוזר ומשנן לעצמי – אתה מודאג? אתה טועה!

אני אומר לעצמי בקול (כמה שיותר אמתי) – אתה כועס? אתה טועה! אתה נעלב? ממורמר? אתה עצוב? אתה טועה!

אתה נלחם להיות שמח – אתה בכיוון הנכון. אתה נלחם להיות בוטח – אתה מול השלט שמצביע אל מחוז חפצך. אתה נלחם לחשוב ולדבר טוב – אתה בדרך המלך!

 

מה יש לך להגיד על זה?

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*

12345