בטח יגמר טוב אתי!

בס"ד

מיומן חיים, אלול תשס"ו

בטח יגמר טוב אתי, אנא

בדרך למנחה פתאום קפאתי, שכחתי לומר 'תיקון הכללי' (בגלל מה שקרה). ולמרות שהזכרתי לעצמי ברצון אמתי כמה פעמים במשך היום, הרי ששוב ושוב נתעלם ממני ועכשיו כבר רבע שעה לשקיעה… והגעתי לבוסטון עמוק בלוע הייאוש, אעפ"כ לקחתי תיקון כללי ואמרתי לעצמי שאולי אספיק מזמור אחד, לפחות אעשה התחלה ('אשרי יושבי ביתך' כבר אמרתי בדרך). והנה, עד שהאדמו"ר יצא ועד שמצאו שליח ציבור, גמרתי הכל מילה במילה וזה היה לא יאומן! ידעתי שאין זה מקרה! ידעתי כי הזכירו לי מן השמים משום שהיו חפצים באמירה שלי! וראה גם ראה, אני אומר לעצמי, 'עמדת בניסיון להתחיל אפילו נגד הסיכויים, תן זאת אל לבך' (כי החי ייתן אל לבו).

והעיקר! מה שהתנוצץ אצלי היום מהסרט 'להתחיל מחדש' שמה שהוא מספר בסוף הסרט (הוא מספר את חוויותיו לחברו, לאחר שמשו אותו מן המים) שבתחילה הוא היה בטוח שיקרה לו משהו. לא היה לו שום ספק שהוא עתיד להיפצע או לחלות או להתנוון על האי הקטנטון הזה שנקלע אליו (הוא גם ניסה להתאבד כי למה לחכות, אך גם זה לא עלה בידו) כי איך אפשר לחשוב אחרת בתנאים כאלה? ועובר יום ועוד יום והוא שורד, והוא אוכל, והוא מחלים… חולפים ימים והוא מתחמם (מדליק אש), והוא שותה והוא דג דגים וצולה אותם… והגיע הרגע שהתברר לו שהוא מיועד להחזיק מעמד! נפל לו אסימון ולבו הבין לפתע שהוא עתיד לחיות! משגיחים עליו! נפשו 'התבשרה' אודות עתיד שהוא לכאורה חסר מובן: הוא עתיד לחיות ולשרוד עוד ועוד שם על פיסת הצוק האבסורדי הזה עם קומץ עצי הקוקוס…

וזה היה וודאי מן מהפך, פריצת דרך אל סוג של הבנה… וכך אנו פוגשים אותו בסרט ארבע שנים מאוחר יותר, חי בהשלמה חרוצה (ללא התמרמרות) עם הגילוי הזה, דבק בו. נגזר עליו לחיות שם ולשרוד שם ללא משמעות נוספת וללא הגיון, וזה מה שעומד להיות! ואז בסצנה יפהפייה בסרט, מאוחר יותר, כאשר הגלים סוחפים אל חוף האי הזעיר שלו לוח כפול של פלאסטיק הוא מציב אותו על החוף ויושב ומתבונן בו, ומתבונן בו, ימים, ללא ניע, עד שנופל לו האסימון מה לעשות עם זה: זה יהיה המפרש אשר יעביר אותו (יעזור לו לחצות) את חגורת הגלים אשר מחזירה אותו באופן אכזרי אל החוף כל פעם  ומסכנת את חייו… הוא ינסה שוב לצאת אל הים, ואולי הפעם יצליח, ואולי…ינצל.

האמת המוזרה, המדהימה, שזרחה בלבו פתאום לפני שנים, גרמה לו עכשיו להאמין שאין כאן מקרה. גלי הים מרבים אמנם להשאיר חפצים אינספור סביב כל חופי העולם, אך הוא ידע שאין זה מקרה! לא! הוא נקרא כאן אל משהו! זה נשלח אליו! ואוו, איך הוא ישב שם שעות נועץ עיניים בלוח הפלסטיק הכפול, מנסה לעכל… אשרי הבמאי… אשרי הלב אשר טולטל להכיר שהסרט הזה מדבר אליו.

כי האיר לי שאני באותו מצב ממש. כלומר, מסתובב עם תחושה ארורה, אפורה וזוחלת שלא יגמר טוב אתי. שבוודאי עתיד להתרגש עלי משהו רע, איזה אסון חלילה, חולי מכוער, תקלה… כי זה מה שרואים, זה מה ששומעים מסביב, המצב הזוי, והגיל, וההסתברות, ואני לא ראוי, לא חביב, לא מוצלח ותהיה הסיבה אשר תהיה – זה מה שעומד לקרות! ואני מבוהל שקט כזה, כל הזמן מתנבא בלבי פנימה על איזה שבר הממשמש ובא…

ומדוע? ולמה? ואיך?  באיזו סברא? על פי איזו סמכות? וכי לא הזכרתי לעיל כמה השגחות מתוקות?

אלא, כל זה בוודאי הבל. דמיון אווילי. רוח שטות מקומית. האמת היא הפוכה! האמת הפוכה וקורנת, עשירה במתנות, מפוארת בגווני מיני השפע! החיים ערוכים ונקראים להיטיב עמי מאוד! כי הקב"ה חפץ בכבודי! אני מיועד לשרוד, ואני נקרא לחיות, אני נקרא לגדול ולפרוח ולשמוח והכל ייגמר טוב אתי. טוב נפלא. בוודאי! נצח סלה ועד. וואו!

ומכאן גם להתבונן היטב היטב על כל דבר שקורה, זה קורה לטוב וזה נשלח לאיזה טוב.

הראינו בישיבה את הסרט הזה! (אני רואה סרטים מומלצים פה ושם, ולפעמים אשתי עמי, ואנו בודקים אם הם ראויים להקרנה בישיבה. קבלנו אישור מאחד מפוסקי הדור הדגולים להקרין לבחורים סרט פעם בשבוע ואפילו עודד אותנו לעשות כן אם יש שם נושא או נקודה שאפשר לדבר עליהם ולהתחזק, כך שיצא הפסדנו בשכרנו. ברור שמדובר בבחורים שעל חוט הנשירה ובמסגרת מיוחדת שרק בדוחק אפשר לקרוא לה ישיבתית) הבחורים בהחלט אהבו את הסרט וכולנו יצאנו נשכרים. שם, לקראת הסוף ממש נאלץ גיבור הסרט, לצערו הבלתי אפשרי, לוותר (שוב) על אהבתו הגדולה, זו שהעניקה לו כוח להחזיק מעמד בגלות האי הנידח. אבל הוא, למרות הכאב העצום, אומר לחברו משהו נפלא, מלא תקווה: "ראה, שם על אותו אי, בוקר אחד הגאות הביאה לי מן הגלים מפרש ישועה שחילץ אותי מן הגורל המחריד… אני יודע שבאחד הבקרים היא תביא לי משהו נוסף…", ואני ידעתי שהוא מדבר על הגאות של יום חדש! כל יום, ים החיים גואה ומעניק לנו מתנות, מיועדות לנו במיוחד באהבה, יש רק לאסוף אותן…

ואפרופו, הישיבה, הנה השגחה קטנה מהיום: יהודה יוסיפון (תלמיד צעיר שרק לעיתים מופיע) ואנכי ניקינו את הישיבה ואנו מחפשים אחר המגבים והם בעליל חסרים… והנה יהודה בתמימות עמוקה אומר לי: 'אבל הרב עוד לא התפללת על זה'. ואני פונה מיד בלי חכמות אל אבינו מלכנו ומבקש בכנות ובקול רם על המגבים, ולאחר שניות מצאנו אותם מאחורי הדלת מה שנעלם ממנו קודם ללא מרפא…

 

מה יש לך להגיד על זה?

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*

12345