החג שחלף לו

בס"ד

ליל מוצש"ק פר' אחרי-מות (מיד אחר הפסח), לפני שנים

החג שעבר…

הבוקר, בשבת, התפללתי מעומקא דליבא עם דמעות געגועים לה', ואבינו הרחמן גמל לי מיד בהמון גליו ולאחר התפילה נזדמן לי האברך א.ט. ושאלני מה נשמע ועניתי כדרכי 'מצפים לישועה' וסיפר לי באריכות שבנעוריו למד בישיבה בנתיבות וזכה לשמש את הצדיק הרב יעקוב ישראל אבוחצירא זצוק"ל (הבבא סאלי) למעלה משנה וחצי, והיה ישן אתו בלילות, וסיפר לי אודות הצפייה לישועה שלו כיצד היה מתנמנם ומקיץ בבהלה, 'האם בא, האם הגיע?' והיה חולם עליו הרבה כל ימיו… וכך חיזק אותי והחייה אותי מאוד וכלתה נפשי בדברו וקנאתי בו כל כך, וחזרתי הביתה נוטף אורות והשבת עברה מתוך התחזקות עם הבנים, תודה השם. ועוד קודם, הבוקר, מראה ההרים היה צלול ורענן, שלו, שקט וצבעוני עד שהזכיר לי את הבוקר הנורא, המדהים, ביופיו של שביעי של פסח, יום רביעי האחרון, כאשר קמתי ב 3.00 בלילה ולמדתי מעט בענייני הנשמה ועוד דברים כאלה ויצאתי מלא כיסופים למניין והלכתי ברחוב קצנלבוגן והמראה של הרי המערב והישובים שעל גביהם היה עוצר נשימה ביופיו, פשוט כמראה גן ה', הגן שבעדן, הנוי והשגב, חמדה גנוזה, נאות שאננים, מה נאוו הרי חמד, ארץ חפץ, גינוני מלך, רוחצים וזכים, רוגעים בקרני בוקר ראשונות, עלו מן הרחצה צחורים ונמים ועליהם שומר ישראל, ולא שבעה עיני… ואם כן גם הבוקר היה משהו מעין זה.

ובדרך, בלכתי למניין, פגשתי את הרב ווי. ועוד מכר שהיו חוזרים מהליכת הבוקר, ומיד כשראני גמל עמי צדקה רוחנית ופתח ואמר, 'אה, מה טוב חלקנו! אמרנו הלל בשבת שעברה (שבת חוה"מ) והשבת היא שבת מברכים ובשבת הבאה נאמר את ההלל (שבת ר"ח אייר), אה, אנחנו טובלים במעדנים…' והיה מדושן עונג, וקנאתי בו מכף רגל ועד ראש. איזה יהודי… הלוואי שאלמד עצמי להיות שבע, אוכל ושותה לשובע מהמאכלים הללו, מזון מלכות לנשמה, כפי שלימד עצמו בעליל הרב ווי. (לסעוד בשלימות). ואמרתי לעצמי: לו הייתי פוגש איזה מראה טבע נדיר, פלאי, שמצביע על בוראו ומלמד לאדם דעת, לא הייתי מחכים כל כך כפי שהחכמתי כאשר פגשתי בבני אדם! הם מקור הבינה, מקור ההשכלה והדעת! מה טוב וראוי לפגוש בני אדם כל שכן יהודים, כל שכן יראי שמים!

וחג הפסח היה מעל הזמן. בליל הפסח, קודם תפילת ערבית הרב מ. ש. חיזק אותנו בעניין ניסי מלחמת המפרץ השנייה ועיני זלגו דמעות ונפשי כלתה והתפילה היתה בוקעת כל האבנים שעל פי הבאר וידעתי שזכיתי לקירון פנים מרוב כלות הנפש, השם חנן אותי וענה לתפילותיי, והודיתי לו כל כך שזכיתי לקיים מה שלמדתי מהרב פינקוס זצ"ל… ליל הסדר עצמו היה מאושר והיינו מדושני קודש, לילה כיום יאיר, ליל שימורים על כנפי נשרים, מה נאמר ומה נדבר, מי כאלוקינו, מי כאדוננו, מי כמלכנו, מי כמושיענו, ואילו פינו מלא שירה כים, יום שאינו יום ולא לילה, דבוקים וחבוקים בחיק השכינה, משפחה מאושרת ואורחים מאושרים וידענו כי חיבה יתירה הרעיפו עלינו.

ולמחרת זה כבר עולם אחר… עולם בן חורין אמנם, נקי מחמץ, טהור מדעות כוזבות, נפרד מעולם שוגה וטמא אך אין בו כבר את הפעילות הנמרצת, הצוהלת, הסוחפת, שלפני חג הפסח שהכל זריזים ועסוקים מבוקר עד ערב בהכנות מאומצות לחג. ממהרים וטורחים, ולומדים ונזהרים, אשרי העם שככה לו, והשיא, כמובן, בליל הסדר! ואז, הליאות הרגועה, הנמשכת בעצלתיים, של החג. והעיניים מביטות בסתר במין תחושה של החמצה אל הימים שלפני, של עבודה מכוונת ותכליתית, עמוסה שכזו…

ואני אומר לעצמי כך הוא העולם הזה כולו לגבי עולם הבא. שם אמנם האושר עצום וכובש, המלחמה הסתיימה, עת חלוקת המדליות, פושטים את המדים, היינו כחולמים, שבעים בהקיץ מחזיונות הקודש, ועינינו תראינה ותחזינה… אך אולי יגברו על כל זה הגעגועים, צביטות הלב המשתוקק במסתרים אל ימי קרב אדירים, ימים ומקום בהם היה כל כך הרבה מה לעשות, מה להרוויח, ימים בהם היית שקוע ועמוס בעמל ובמעשי הקרבה, מטלטל בין הגלים העצומים של הסתר פנים לבין אלומות שמחה ותקווה הבוקעות פה ושם מבין העננים, נאבק לחשוב טוב עוד פעם ועוד פעם למרות חיצי הביזיונות הפוגעים בך… יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעוה"ז מכל חיי העוה"ב…

ואני נזכר שקראתי שכאשר יעקוב אבינו התעורר משנתו באותו מקום שהוא בית אלוקים ושער השמיים, והציב את מצבתו ונדר את נדרו, כתוב אז לגביו: 'וישא יעקוב רגליו וילך ארצה בני קדם'. ומעיר הכותב (נדמה לי הגברת נחמה ליבוביץ) שאדם צמא אלוקים כיעקוב אבינו היה אמור להיפרד בלב כבד ובאי רצון ממקום כל כך קדוש, מקום בית האלוקים משאת נפשו, להתמהמה מעט עוד שם, ואילו הביטוי 'וישא את רגליו' מעיד על מרץ וחיוניות, על רצון מתחדש, על קלות תנועה ופעימת התכלית. מה קורה כאן? אלא וודאי שכך היא עצם הנפש, זו אמת עמוקה, עמוקה מיני תהומות: שאחרי חווייה מכוננת שכזו, מפגש עם הקדושה בעצם, עם הבוחר בנו באהבה, אנו נמלאים דווקא צימאון לפעולה, למסירות נפש, לצאת אל המערכה הדורשת יגיעה ועמידה בניסיונות… לצאת אל מקום הטומאה, ארצה בני קדם, מקום חרון אף, כשפים ורמייה ולגאול משם את פנינת הכתר, אהובת נצח לבו, להקים את עם ישראל מתוך ההפיכה… לא יאומן!! ולכן כל כך אהב אותה ונפשו קשורה בנפש בנו ממנה, כי הוא כל כך סבל ונלחם והתייגע עבורה, כל כך צלח את הימים והשנים, ומי יודע עד כמה זכר אותם ימים ולילות פראיים היה אלבום תוקף פלא החיים שלו, עת הכל היה מוטל על בלימת הבחירה שלו והוא זכה להגיע אל הרגע… והיו כימים אחדים באהבתו אותה.

מה יש לך להגיד על זה?

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*

12345