נבראתי לא לדאוג היום!

בס"ד

כמה זנבות של חיוכים לכבוד חודש אדר ולכבוד המציאות כולה שתלויה בזה:

מה קורה? אתה נראה קצת לא רגיל?

החלטנו שאנחנו לא הולכים לישון כועסים…

שלושה ימים, שאנחנו לא ישנים, ישתבח שמו.

מה פירוש למה לא בישלתי כלום היום? אתה אמרת בפירוש אתמול שאתה שבע ליומיים?!

ושוב האישה לבעלה: דני, אתה גבר מוצלח, אתה פיקח, אתה נראה טוב, יש לך את כל הכלים להצליח בחיים, והם מחכים לך בכיור!

(לקוח מהעלון של ניר גמליאל)

ועכשיו אל רשימות חפוזות שנכתבו בשיעור חסידי:

אנו מלאי אמונה (גם הגויים מלאים באמונה – אמונה טפלה: ניחושים והזיות, פחדים ושטויות) אף על פי כן אחד הניסים המופלאים שהשם עושה אתנו בכל יום הוא שכל אחד מאתנו שוכח את הישועות והנחמות והנפלאות שהשם עשה אתו אתמול. הוא שוכח שהוא נברא על מנת שלא לדאוג היום.

אמונה אמורה להאיר לנו בלילות. כסף? אין ספק שיבוא. איך? דחילק, תהיה אמתי! וכי אדם יכול לחיות בעולם אם באמת לא הולך לו כלום? הרי אם יש לו בעיות בבית הוא רוצה להתאבד, ואם מנסים אותו בבריאות אוי, אוי… ואדם חושב אם רק יסתדר לי זה או זה אני ארקוד על הגג… למחרת יש לו כבר בעיות אחרות. האחרות נשכחו, כי דברים מסתדרים והשם בתמונה רק צריך לזה אמונה! אבל מה זו האמונה? האם זו סתם מחשבה? אדוני, הבט, הנה המיקרופון הזה עובד, נכון? איך הוא עובד? משהו עובר בחוטים! בינינו, היית מאמין שאפשר להעביר משהו עם חוטים? ועוד יותר, האם גם בלי חוטים אפשר? ראה, קרינות על גבי קרינות ודיבורים ותמונות וצלילים עוברים מן הקצה אל הקצה, מן החלל העליון ועד החלל התחתון, עוברים איכשהו… כי יש משהו שמחבר. גם לך יש נשמה שמקבלת חיות (אנושית) כל הזמן, ויש חוט רוחני – מן תחושה של נאמנות ושל אמתיות, תחושה של היכרות ונכונות – שמחברת ומאחדת ומתרצת הכל. זה כוח שלא בא מכאן. ואז, ברגע שאתה מצייר בקרבך (בעזרת כוח זה) את המלך, האדון, השם – העולם נהיה אחר לגמרי. אחר לגמרי. כי הוא, העולם, באמת נברא כדי שתלחם במחשבות כפירה, חלישות הדעת ומרירות.

יהי רצון שנזכור תמיד שהשם יתברך גילה באופן תיאטרלי וענק את כוחו והיותו ומעורבותו בעולם וזה היה בפסח. ולמרות שזה קרה מהר הרי שקבלנו מיליארדים, את הכל קבלנו! ומאז אנו מסתובבים עם ראש אחר ולב אחר…

ולכן, אפילו אם יעברו 50 שנה אני מאמין לגמרי שהשם יתברך יעזור לי בכל מה שצריך. אבל אני מאמין שצריך גם להתפלל. כי אנו מיועדים וחותרים להתחבר עם ארץ ישראל, וקדושת ארץ ישראל פירושה שאתה מאמין בארץ ישראל. כלומר, מאמין שה'טבע' מתנהג במקום הזה בהשגחה. יודע שבארץ ישראל לא גדל כלום. זה מקום מדבר גמור. זה מקום שבו אף פעם, לעולם לא יורד גשם. אלא הכל בא על ידי תפילה. הגשם והפירות וההגנה מפני חיות רעות (בעיקר זקופות על שניים)… בשאר מקומות העולם זה על ידי שרים עליונים. קדושת הארץ פירושה שהשכינה מוצאת בה מנוחה כי אתה מאמין (אמונתך מתבטאת בתפילות), ובאמונתך אתה מעלה, כלומר, מחיה את השכינה. השכינה – חלק של המוח שמסתלק, שיורד אל הדמיון הפיסיקאלי, והאדם מתחזק לבקש רחמים ולהינצל מהמבט הזה והכל ניעור לחיים. השכינה עולה וכל דבר נהיה אחרת לגמרי. כל דבר נמלא רוחניות: הפרנסה, הנוף, השנה והניסים קורים…. בלי שפע האמונה הזה אסור מאוד להיות פה. זה מקום מסוכן.

קדושת ארץ ישראל היא שאתה אמנם אדם ארצי, אך מתנהג כמו ישראל. חותר כל העת להגביר ולעורר את הקדושה בארציות. בכל דבר חושב על התכלית. מתחזק ומחזיק מעמד! עוד יום, עוד יום – זה יגיע! צועק כל יום: אני רוצה משהו אחר! אני מאמין שהדברים הם לא כפי שהם נראים – ואמונה, מאליה מביאה לתפילה, להתחדשות בתפילה… אני מאמין שהשם תמיד, תמיד, עוזר ויעזור לי, לכן הכסף לא עיקר בחיי. מה שתופש מקום אצלי זה כבוד השם.

וכל יום זה עניין אחר כי אני יודע שהשם ברא את העולם היום! המחשבה הפשוטה הזו של אמונה אינה פשוטה כלל. זה אוצר! נתנו לך אותו. דווקא לך. האינך בר מזל?! זו ירושה מאבותינו. היזכר בחלום האוצר תחת הגשר. האוצר – כלומר, עבודת השם, דברים שנדמה לך שהם רחוקים ממך, העוז והחדווה והחירות – זה נמצא אצלך. אינך צריך לחפש רחוק. בפיך ובלבבך לעשותו. בדיוק מה שאתה יכול. חשוב אודות השם, מי מפריע לך? מה שמפריע לך זה שאתה חושב שזה כלום… וקרוב אליך הדבר מאוד. אז תתחיל מחדש. דע שאין ייאוש. חטוף כמה שיוצא לך. זכור (וגם נזכור כולנו) שאדם אוסף לו בעולם כמה מזוודות, ערימה גבוהה על העגלה, אבל רק מזוודה אחת היא שתגיע אליו שם במסוף לאחר הנחיתה: תורה ומצוות ומע"ט. כל שאר המטען לא יגיע. ולמה אין אנו משתדלים להביט כמה פעמים ביום אל האמת הזו שהצדיקים זוכרים תמיד? יודעים למה? כי לנו יש אמת אחרת: האמת שלנו היא שאנחנו רעבים, ואנחנו מקופחים, ואנחנו מסוג פגום… ברוחניות לוקח שנים ארוכות עד שאדם מבין שהוא מדומיין, טועה, לא התחיל אפילו. בקיצור, קצת לא נורמלי.

הי"ת צמצם את עצמו בעיקר אצל הצדיקים והם מלאי רוח חיים, מלאים רצון למלא את כל החסרונות של המתקרבים אליהם. הם ממשיכים רוח חיים כזו שממלאת את כל החסרונות בדעת, בשמחה. הם הופכים דין לרחמים. מראים לך בעליל שהשם אתך ועמך ואצלך עד שאתה ניעור ממיתה לתחייה. יש אמת נפלאה, נעלה, ממכרת, בעולם, שעבורנו היא משהו ערטילאי, מרחף (מרחפת על פני המים) ולא פרקטי… והצדיק יורד אלינו ומתיישב לידינו על הספסל ומעניק לנו חיים. והנה, האדם נהיה מודע: הי"ת אכן ריחם עלי כל כך, כל כך!… אצל הצדיק אפשר פתאום לתפוש מה שבת צריכה להיות, מה זה יום טוב, מה זו אמונה. מה זה נקרא לחשוב שהשם מחייה שמים וארץ ואיך מתפללים עם זה. איך מבינים שאני לא קליפה, שאפשר לתקן! עדיין אפשר לתקן! שכל דבר יקר באמת בעולם צריך להיות קצת מבוזה ומזולזל ומכוסה מן הכותרות, כמו מכונית מיוחדת כזו, מובילה כסף, עמוסה, שמתחמקת ונזהרת לנוע באופן לא ניכר, כך גם כל דבר יקר. אבל השם יתברך נמצא פה (הלב לפתע נמלא חשמל) ואנו מתקרבים אליו (אל התורה והתפילה) וממשיכים רוח חיים אל הציור האילם של ההווה ונדלקות העיניים.

מה יש לך להגיד על זה?

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*

12345