השיבה אל הדעת

בס"ד

השיבה אל הדעת

הכל חולף במין חוסר אונים, איזו גזירה אכזרית, יום אחר יום, והשכינה מוחה דמעותיה… אין לי הווה כלל, בכל התפילות אני נע קדימה ואחורה באופן חסר סיכוי, אין לי הווה. טרדות בלתי צפויות, טעויות מגושמות נושכות את זמני, הבריאות רופפת ומאותתת באדום, אין בת שחוק על שפתי ולא על ליבי… אין מה לדבר, אני מבוהל כדבעי ושוכח איך כל לגיון ה'עזרה ראשונה', גדודי ההצלה, חילות החילוץ, חונים לידי, לצדי! היצר תפש אותי שם, בקטנות, ומשטה בי כאוות שפלותו. עכבר קטן וארור הדביר פיל בהרכב מלא כי התגנב לו אל תוך האף, וההר כולו יוצא מדעתו. זה העניין. יוצא מדעתו – אני חסר דעת. כל זה קורה לי כי אני חסר דעת. שם תפשו אותי… ואם כן, עכשיו מתחיל הסרט: "השיבה אל הדעת".

בשארית כוחותיי הרוחניים אמרתי 'נשבור את מעגל המוות ונעלה להתפלל מנחה במקום שיש שם נוף, מקום הצופה אל פני הרים ירוקים וכבישים לא ראשיים, שם אפשר עוד לרחרח עולם חדש, אני מכיר מקום כזה…' אין ספק שהשם יתברך הוא שנטע בי עצה זו, ועליתי (למרות העייפות והחום) והיה גן עדן. חזרתי אדם חדש. בוטח בהשגחת השם עלי, יודע שאני תחת כנפיו ויהי מה. ונזכרתי כיצד הרב שלי חיזק את עצמו ואותנו כאשר חזר ואמר: 'אשרינו, אשרי גורלנו הטוב, מה כביר חלקנו הבהיר שאנו ניצולים מבית השימוש של אומן'. הוא דיבר על בור הצואה הגדול שאתה יושב שפוף עליו, בור עמוק החפור בחצר כל בית כפרי (של פעם) ברחבי אוקרינה (ובעצם, בכל אירופה) והוא הולך ומתמלא לאטו… מה עושים אתו כאשר הוא מתמלא, אני מתפלא, האם יש מי שיודע? בשנה הראשונה עוד היינו תלויים מעל המרק האורגני הזה, המבעבע… הוא, הרב, מתכוון שאנו לא מעריכים, אין אנו מכירים טובה נפלאה על כך שאנו נושמים אויר נקי של אמונה, של תקוות קדושות, לוגמים ניחוח של ספרים טהורים, של דעת! של דעת! של דעת! אנו משום מה כהים ומבולבלים מלהשתגע מרוב שמחה שנמלטנו מבית השימוש של אומן. לא יודעים להוריד דמעות חדווה והקלה על כך שאנו חשים את משבי החרות הרעננים על לבנו, על כך שאנו זוכים לשאוף מלוא ריאותינו כל יום אויר דעת צלול כיין, המולת בתי כנסיות ובתי מדרשות, קריאות חזנים והדי אמנים… איך השתנינו שלא לנשום את הגועל הבלתי אפשרי שאותו נושמים מיליארדים יצורי אנוש כמונו. איך זכינו לרחמים כאלה שלא להתבוסס בבית השימוש העולמי של אומן?! איך אומר דוד המלך: "ואני ברוב חסדך אבוא ביתך" – הנה, אני כמותם בדיוק! אני לא שונה! עשיתי כמעשיהם. וברוב חסדך אני מוזמן אל תפארת קורות ביתך, אל צהלת בבואת ייחודך, אל נועם מחשבות קדשך. אלו פי מלא שירה כים, כאוקיינוס, כמפל כוכבי אינסוף אין אני מספיק….הו, תודה…הו, תודה… הו, הו, תודה, ת ו ד ה

ובוודאי שאסור מכאן והלאה לדון אף מצב רוח רע, רק לרחם… לרחם ולומר לאותו אסיר מצב רוח (ולי, תמיד): 'המתן, המתן!' יש עוד חיים. נצור אש למען השפיות, עזור לאחרים לחיות, בינתיים! זה יעבור, ואולי יתהפך. התפילות המצטמקות והולכות זה על מנת לתפוח. הקב"ה מקבל אותך בכל מצב רוח. יש לו צורך בלימוד שלך ובקבלת העול שלך אחרי כל מה שקרה ושנדמה לך שקרה. אתה עדיין שליח עצום ויש ערך לכל מה שרצית ולא עלה בידך. אתה חש שההווה שלך נשדד, עיניך רואות ואינך יכול להושיע, עיניך כלות… דע, שהווה פירושו, שאתה זוכר שכל מי שהוא מזרע ישראל יש לו לשמוח בשמחת השם אשר שש ושמח בדירתו בתחתונים, אצלו. עכשיו.

אצלך. עכשיו. לא יאומן! מי היה מעז לעלות על הדעת. לא נשאר פיוז שלא קפץ!

והתחדש לי שאם זכית להפסיק להיות כפוי טובה, זכית להיחלץ מבין גלי חלישות הדעת ועלית אל חוף מבטחים שמח, זכית להיכנע ולהתבטל בתפילה לפני השם, והודית, והודית, ורצית לצעוק את התודה עד שכל העולם יירתע בבהלה: 'מה זו האמת היקרה, טהורה, הזו?', נמלאת סוף סוף אמונה תמימה, עצומה וכל החשבונות והצללים שבעולם פרחו, נעלמו, וכלום לא מאיים ולא באמת קיים אלא הקב"ה, והוא שלך. הוא שלך! ואתה עולה ומטפס בדרכי ההודיה וזוכר לבקש על כל דבר, אז, כאשר ההצלחה הנפלאה הזו מאירה לך פנים אל יסוג לבך בענווה של שווא, בפחד מפני עודף חשיפה, עודף הצלחה, עודף קירבה, אלא המשך ובקש עוד על כל דבר הכי נשגב ויקר, על מדרגות והשגות ומסירות נפש, בקש ובקש עד אשר יאמרו לך: 'עד כאן! אין לך כלים לקבל עוד'… את זה אני לומד ממשה רבינו שכאשר למד לחוש (ולדעת) שהוא באמת מוצא חן בעיני השם עמד ביקש על כל משאלות לבו, והוא בוודאי לא ביקש זאת בגלל שחשב שמגיע לו, או שיש לו ערך בפני עצמו, הוא היה ענו באדם, הוא וודאי ידע עד לשד לבת צור עצמותיו שהכל ניתן לו בחסד וברחמים, אעפ"כ נאזר בקדושה וביקש, כי היה רוחץ ברחמי השם… וללא בושה לא החשה עד שלא היה אפשר לתת עוד…

מה יש לך להגיד על זה?

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*

12345