יום השישי בשבת, והיום יום י'פת ט'והר באלול, לעיניכם מתנות שהיגיעו מחו"ל!

בס"ד

יום י"ט באלול: י'פת ט'והר

 

הלו, חברי לאלול! כמה נעים יכול אור הבוקר להיות… הבה נמצמץ מעט אל מול ההתחדשות הזו.

טבעי לנו גם היום לפנות אל התדהמה שבבוקר ולא אל המושגים האנציקלופדים…. וכי הפרופסור יודע יותר טוב ממך כיצד לנשום אויר של בוקר? הוא למד כמה שנים במוסד להשכלה גבוהה לכן הוא יודע לתאר בלשון פיסיקאלית, סמלית, כמה תהליכים, אך מה זה קשור להיותו מוקסם מעצם החוויה של חיים חדשים? כאן כולנו פרופסורים. כל מה שחברינו בעולם המדע הצליחו לעשות זה לתת שמות ארעיים לכמה מהחידות על קרוסלת הפלאות שאנו מסתחררים עליה. לא יותר…

כל העבודה (והיגיעה) שלנו היא לברר את השמחה וההתפעלות הגנוזים בתוך העוה"ז. להחליף, למען השם, את הסיקור "העיתונאי" הניצב חוצץ מול הנפש: רסיסי עצבות המתקבצים לבקרים סביב הלב כדי שהאדם יעורר בקרבו עזות של קדושה להילחם נגדם – רק זה! ואם האדם היה מקבל את זה היה משתנה מיד. לא מחר ולא הערב: מיד! היה יודע, טעיתי! נורא ואיום. התרגלתי לדרכים של הסט"א, דרכים שאיני מרוויח בהם כלום. דרכים שאין בהם חיים, אין עזות של קדושה, אין מלחמה בעמלק, דרכים שלא רואים שקורה כאן משהו בכלל…

ואז, כאשר האדם בירידה ממין כזה, הוא מתבטל בפני כל חילוני שבמקרה מסודר בעבודה (או שנראה 'מסודר' למרות שפוטר) ומקנא בכל אחד שהדברים הולכים אצלו יפה… כי שגשוגה של הבריה הזו הנקראת אדם זה כאשר איזה דבר מסתדר לו, כגון: הוא מסודר בעבודה. אז הוא יהיה נוח לשמוח. זו מציאותו! כל אימת שישנה אצלו איזו קביעות, איזו מלכות. אולם השמחה הזו היא קצרה ועקרה, היא סוג של דמיון, היא שמחה נפולה.

בירושלים ובבית המקדש היתה התגלות של השמחה האמתית אך היא נפלה לתוך השקר של היום. השמחה נמצאת היום אצל המצליחנים, אצל המושחתים הריקנים. חצי עולם על כדורים וחצי עולם על וודקה (או על משהו יותר מעופף) כי אי אפשר לסבול את המרירות. אבל בינתיים, עד שהאדם קופץ, הוא אוכל טוב ועושה קצת כסף… נו, אז, באמת, אלה, כמונו, האומרים תודה על הבוקר המקסים הזה למי שצריך לומר, אנו צריכים להראות את השיניים הלבנות שלנו כל השבוע.

עיקר המבוקש במצווה היא אותה שמחה של תחושת כבוד שנכנסת ומגביהה אותך. אתה יודע שגדלת, שהרווחת… אתה חש את הכוח והרוח של השפע הקיומי. זה מוחשי, זו מעין רוח נבואה. 'אם לא נביאים, אז בני נביאים הם'. כך נאמר עלינו. זה במשפחה. וכל תכלית היום הזה, שיצאנו לקראתו הבוקר, זה לזכור מי העניק לנו בחסד אינסוף את מתנות היוקרה שלו. הגדולה בהן – הזכות להרבות את כבודו! ושום יצור בעולם לא יכשר לכך חוץ מאיש ישראל. אנו מצוידים לזה פנים וחוץ: יש לנו את התורה והמצוות, את לשון הקודש, את שמות הקודש, את מחשבות האמונה. כולנו יודעים שכאשר אדם משמש איזו אישיות נעלה, אהובה על הכול, הוא מלא שמחה. אין דבר המרגש וממלא אותו חדווה יותר מזה. הוא יודע: אני חבר של המלך, יש לי את מספר הנייד שלו, יש לו את מספר הנייד שלי, לא יחסר לי כלום, הוא מחזיק לי טובה על כל פנייה, הוא שמח בי, הוא ידיד נפשי… וואו.

בעלי תשובה טריים בוודאי מרגישים ככה, אלא שכאשר חולף הזמן הם מתחילים לחשוב ששייך אולי לשכוח את השמחה של פעם, את חדוות השבת הראשונה ששמרו… כאשר אדם לוקח עניינים של יהדות ועבודת השם בדרך שזה מעצבן אותו או מלחיץ אותו, זה סוג של חולי הנפש. השתגע לגמרי המסכן וזהו!

הזכרו במה שאנו קוראים בשבת: "את ה' האמרת היום להיות לך לאלוקים… וה' האמירך היום להיות לו לעם סגלה כאשר דבר לך… ולתתך עליון על כל הגויים אשר עשה לתהלה ולשם ולתפארת, ולהיותך עם קדוש לה' אלוקיך כאשר דבר". שמעתם?! אני שייך לה' יתברך! אני אומר לפניו פסוקים, ברכות, תפילות, השגות שבשכל… לא צריך דווקא חידושים ברמב"ם. עשיתי את מה שהוא ביקש, אמרתי את הדיבורים הקדושים… וואו!… אבל האדם חושב בלבו, 'אני לא באמת מאמין בזה, לא מספיק מאמין, אני לא פועל משהו באמת' – היצר מכר לו את זה!

הבה נשתדל לא לחשוב אף פעם: 'התפילה הזו לא היתה תפילה'. הפוך, חשוב: 'קצת התקרבות לשם וודאי היתה כאן! (מה זה אומר שהתקרבתי מעט אל השם? לכמה זמן זה תקף? איך קרה שזכיתי לזה?) קח את הקצת הזה ושמח בו! ואז ממילא כל הרהורי הכפירה שתוקעים את הדרכים יתפוגגו ואתה תשתחרר אל הנתיב הפתוח של התמימות… הודיעו לי שאני מיליונר! אני מיליונר. אני מיליונר! מי הודיע? התורה! משה רבנו, הנביאים, הצדיקים!

אז בוקר טוב לכם חבריי למסע הפלא הזה שנקרא יום באלול, בוקר טוב לארץ ולשמים. ובוקר טוב גם לך, לבי, היום יום י"ט באלול. ראשי תיבות: יפת טוהר. ויפת טוהר זה שם שאנחנו נותנים לירושלים. ירושלים האהובה. היא יפת נוף משוש תבל והיא יפת טוהר. וכל מי שחושק בטוהר הזה הוא יפה כמותה.

האם יש לירושלים קשר מיוחד לראש השנה, מה אתם אומרים? זו חידה. נסו לחשוב באופן הלכתי (היסטורי, אפילו).

עוד חידה: ממתי התחלנו להתפלל עם הפנים לירושלים? מאחר החורבן? בערך מימי הראשונים? אחרי מסעי הצלב? ממתי?

אהרן בר

jerusalem-1445422-1279x852

 

 

מה יש לך להגיד על זה?

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*

12345