יום שני עלי אדמות, ואנו סולמות על סולמות. זה היום להכריע את המלחמות!

בס"ד

בוקר טוב ושמח חברים, ידידים, לוחמים, לבבות תאומים. שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה.

כאשר החובה ברורה – הכל יודעים לקיים אותה! מקיימים אותה בשיא הפשטות בלי לטעות. כאשר החובה ברורה ואין ספיקות, האדם יודע איך לעשות אותה! לכן כולם שמחים בפורים. כי כאן אין את הספיקות מסוג של: האם כדאי גם היום לשמוח? האם זו באמת מצווה גדולה? הייתי רוצה לשמוח אבל אני לא יודע איך? מן הסתם לא ילך לי, זה לא יהיה זה! ולמה לא למדו אותי במפורש כמה זמן צריך לשמוח? ועד איזה גובה?… כל הבילבולים האלה נעלמים בפורים וכולם שמחים באופן טבעי – כל אחד על פי דרכו ועל פי טבעו, שמח וטוב לב. למה? איך? מה השתנה? כי כולם יודעים שבפורים מצווה לשמוח! וכאשר החובה ברורה אז כולנו שמחים. כולנו מוצאים דרך לעשות את זה. החיוך כמעט לא מש מפינו ואנו בחזית החייכנים.

הרב נוח ווייברג מביא דוגמה לכוח הנפלא שמתעורר כאשר החובה ברורה מתחום אהבת הילדים: תשאל כל זוג צעיר האם אתם עומדים לאהוב את ילדכם? הם יענו ללא היסוס – בוודאי! ואם תתעקש לשאול, איך אתם כל כך בטוחים? אולי הוא לא יהיה כפי שאתם חולמים? אולי הפוך ממה שאתם מצפים? הם יענו – אף על פי כן. תמיד נאהב אותו.

מאין הביטחון הזה?

הוא נובע מכך שחובתם צלולה וברורה להם – הורים אוהבים את ילדיהם! זה מקובל ללא ערעור בחברה בה הם גדלו והם הפנימו את זה, לכן הם מזהים בקרבם את הכוח להוליך את לבם אל הגשמת החובה לאהוב את ילדיהם. אך בנוגע לאהבת בעל את אשתו ואשה את בעלה, כאן החובה לא ברורה ולכן יש כאן בלגנים. כאן יש מבוכה והרס עצמי רב… נדמה שזה בלתי אפשרי, לא מעשי – "הוא (או היא) לא שווים את המאמץ! איך אפשר לאהוב יצור כזה? וכי אני יכול לאנוס את לבי?" זה הבלבול הכואב שעוכר את חיי כל כך הרבה אנשים.

אם כן, בפורים אין בעיה לשמוח. הבעייה היא בשאר הימים. כאן הס"מ הצליח לטעת בנו את המבוכה הזו, הזריק לנו אל המוח ששמחה באופן כללי היא עניין של מותרות, דבר הרשות, דבר נחמד אבל לא יותר. אין זמן וגם אין חיוב להתאמץ עבור זה יותר מדי – אולי בשעות הפנאי, אולי באקראי, ואולי על ערש דווי…

והאמת היא שזה שקר ארור וסכנה רעה – השמחה היא תמיד צוו השעה! פורים זה רק תוספת חלומית על השמחה היומיומית (חרוז). זמן של אקסטרה שמחה – גם מתחת וגם מעל המסכה (כנ"ל). זה זמן שבו בוחרים רבים להשתתף בכל מאודם בפעולה ובעלילה, למען הצהלה ( )… אבל באמת בכל יום השמחה היא על הכול חובה, והיא גם מתנה ובשורה טובה.

להתחיל, למשל, להשקיע מאמץ לעלות בסולם הביטחון (כדי לעורר את השמחה להופיע בגאון) זה דבר נפלא. זו החלטה מהותית שפרייה לא ישוער.

 

תגובות

  1. יקי הגיב:
    יקי

    לזכור ולא לשכוח

    כמה נכון! נכנס לרשימת המטלות התמידיות: לחזק את שריר הבטן, להזדקף ולהיות שמח. בהצלחה..


    דירוג: 5 / 5

מה יש לך להגיד על זה?

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*

12345