יום חמישי. אתה הוא כל רכושי. על עיני ועל ראשי!

בס"ד

אותו זקן נכה שהפיליפיני מביא כל בוקר בכסא גלגלים אל המניין שבו אני מתפלל… ואני עוצר רגע לחשוב:  איך הוא מתייחס אל היום החדש הזה? אל הבוקר שהפציע שוב? איך הם מצטיירים בלבו, בדעתו? האם כמו אצלי? ומה הם התפילה והמניין עבורו – האם זו שיגרה ההולכת ומחווירה ככל שיום ועוד יום עוברים?

ואני עונה: וודאי שלא! עבורו אין דבר כזה שנקרא שגרה, אין מונוטוניות של חזרה. כך נדמה לי. למה? כי כל יום זה מאמץ מפרך להגיע אל בית הכנסת ולכן גם ניצחון חדש. כל בוקר זה קרב מסוג שעוד לא היה, בתנאים חדשים, וצריך לחגור אומץ ורצון מקוריים כנגדו. לכן, כל יום זה גביע בפני עצמו. נכון? בטח נכון!

ומה אתנו? להתגאות, בוודאי, אסור לנו (למה, מה עשינו כדי להיות, ככה, מבורכים? וגם אם עשינו, מי עשה?!) אבל ליהנות ולהודות (ולא להתפנק עם זה, למען השם) זה וודאי מצפים מאתנו!

שוב, אז מה אתנו?

 

 

 

מה יש לך להגיד על זה?

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*

12345