יום שלישי מנופף בשתי ידיו, וכבר מתרחקים פעמיו… אבל דעת קנית, מה חסרת?! ה' באב!

בס"ד

שרשרת של פרידות

כאשר ישבתי בניחום אבלים לפני כמה ימים, עלה בי לפתע גל של כאב ולבי נצבט. אמרתי לרומל, שהיה המטפל הסיעודי של המנוח, אמרתי לו שאנו היינו בניין חלוצי, מראשוני הבניינים בהר נוף, והיתה בין השכנים קירבה מיוחדת, חיינו חיים איכותיים בבנין הזה וזה כואב כאשר אברים מתנתקים מאתנו… 'ואתה יודע', אמרתי לו, 'ממעוף ציפור רואים בבירור שהחיים אינם אלא שרשרת של פרידות. שרשרת שלא נגמרת של מכאובי פרידה וצער געגועי אבידה…'

שים לב: אתה נפרד מחזה האם, בוכה כמה ימים עד שאתה מתרגל לבקבוק, נפרד מחממת הילדות, נפרד באמת… אלה הם פרידות במלוא התחושה, רק שאיכשהו לא שמים לב.

ויש פרידה ממקום מגורים, קרה לכם? אפילו כמה פעמים? פרידה ממסגרות חברתיות: בית ספר, זוכרים את מסיבות הסיום? ועד מהרה אתה נפרד מהנעורים עצמם, מההוואי של החברה… ואז מהצבא (זוכרים?), פרידה ממקום העבודה, אפילו מבגדים אהובים שהתבלו או מחפצים אהובים (כמו גיטרה שהיתה אשת חיקך)… אלה רגשות כאב שחוזרים ועולים מחדש: פרידה מעונות השנה, ענני הסתו, או זיו האביב, פרידה מנוף שאהבת ובאו דחפורים ומנופים וחיסלו אותו, פרידה ממועדים ורגלים שהתכוננת לקראתם שבועות והנה חלפו ביעף, ועכשיו שנה לחכות… פרידה ממסכת שעמלת חודשים ללומדה עם חברותא, פרידה מיכולת שהיתה לך פעם (כמו לרוץ קילומטרים, או לשיר בטון גבוה וצלול) ובעיקר, פרידה מאנשים שאהבת – מילדים שכבר לא בבית, משכנים שעברו דירה, מחברים שהיו חלק מחייך, מההורים אוי! אוי! (הם היו אוהביך המושבעים) פרידה מבן זוג, אוי גדול!! נשמתך נקרעת ואתה נותר מדמם… פרידה מחוש אחר חוש, מקצב אחר קצב, ועד לפרידה מהעולם הזה כולו. איזה הלם.

איך אמרו באחד השירים היפים שזכה במקום הראשון באירוויזיון לפני שנים: 'Those were the days', השיר מדבר על צעירים שהיו נוהגים לשבת לעיתים קרובות באיזה פאב ולהרים כוסית לחיי העתיד הוורוד, וחלפו שנים… אחת מהחבורה עוברת שם ונזכרת בכאב באותם ימים והנה שם בפנים יושב אחד מהחבורה והם נפגשים והיא אומרת לו: 'הו, ידידי, אנחנו מבוגרים יותר אך לא חכמים יותר! כי בלבנו עדיין אותם החלומות…'. אכן, אכן, יש כאן עוד פלא, שלמרות שהחיים הם אריג של פרידות – לא מתרגלים. לא מתנחמים. כל דבר שהיה חי באמת – במסתרים, עמוק איפשהו, עדיין הגעגועים לוחשים אליו ולפעמים זה צף… וגם כל פרידה חדשה עדיין מטלטלת ונחלשת הדעת ומתעטף הלב בצער החיסרון, לא מתרגלים, וזה פלא.

אבל באמת, הצער הוא בחינם. כי הכול – כל החביבות, כל האהבות, כל לבלובי החיים, חדוות פריחת הנשמה, תגליותיה, אוצרותיה, שירת ההודייה שלה, בכול מקום, בכל זמן, בכל עניין – הכול חי וקיים, אמתי כבעת היותו, איפה? בקב"ה! הוא, יתברך שמו, מעל הזמן, הוא מקור כל החוויות והוא גם היעד של כל החוויות. הכל בא ממנו והכל שואף אליו – קיים בו, חי ורענן, ואפשר להתחבר אל כל גלי החיים האלה עוד פעם! להפגש שוב עם תערוכת האבידות היקרות האלה שלך בייחוד שלם! איך? כאשר מתקרבים אליו, יתברך, כאשר נמשכים אחריו מאוד, כל אבדותיך ממתינות לך בו חיות כבראשית!

[וסוף כל סוף חייבים לומר, שלהסתובב בעולם הזה עם לב, זה פרוייקט! זה פרוייקט! זה…לא… פשוט… ובעל לב אנושי חי, הוא כמו אותו אמורא גדול, רבי אלעזר בן פדת, שבכה על חמדת, חדוות, זיו  'היופי הזה שעתיד להתבלות בעפר'… ועוד הערה: בטהובן חיבר מוסיקה מהממת גם כשהיה חרש. כלומר, הוא לא נפרד מהמוסיקה גם כאשר כבו אוזניו והגיע, לכאורה, הזמן להיפרד, אבל המוסיקה היתה חיה וקיימת בלבו, והפרידה לא באמת קרתה… ואני חושב שזה נכון לגבי כל דבר שמצא באמת את דרכו אל לבנו, רק צריך לדפדף באלבומים האלה]

 

מה יש לך להגיד על זה?

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*

12345