להצטרפות לקבוצה שלנו whatsapp

יום השישי בשבת, משמי שמים נחת, ג'ולת (ה)כ'ותרת בשבט!

בס"ד

שהחיינו וקיימנו והגיענו אל הבוקר הזה. הלוואי שנהיה בו אמתיים. זה תענוג גדול להיות אמתי.

והאמת היא שאנחנו כל כך בעייתיים עד שזה מגוחך. אבל  באורח פלא אנחנו לא מתייאשים מהביזיונות שלנו אלא מתנערים מחדש ומנסים לעשות משהו. ואז, כל כוחות התיקון והרחמים מזנקים לעברנו כמו צוות המכונאים שמזנקים לעבר מכונית מרוץ שיצאה לפסק זמן, ואנו חוזרים אל התהילה.

אמרתי שאנו בעייתיים באופן מגוחך, אני מוסיף – יותר מזה, אפילו מצחיק! אלא שימו לב, יש כאן מהפך, כי הצחוק יפה לכל וגואל מן המיתה. אז אפילו אם הצחוק הזה הוא יליד התסכול והשבר הרי שהכנות והענווה הזו לצחוק (ולפעמים צחוק בריא) על הפשלות שלי ועל היותי חסר תקנה כזה, תהפוך את הכול לטוב. הצחוק יהפוך את הבלגן לגן-לב. וזה פלא.

הנה, נפלתי שוב למאסר. אני אמנם משתחרר ממנו כל אימת שאני שר, אבל אני נזרק שוב אל המאסר. איך זה קורה? למה תמיד זה נגמר, בתא המאסר? זה יכול לשגע פילים, כל שכן אחד שכבר חצי משוגע. האם יש איזו גזירה קדמונית (ששום דבר לא מדגדג לה) שלפיה העצבות תשתרר ותשלוט על הלב מידי יום? מן אפלה היולית כזו, שכל הדמעות הנופלות על הלחי אינן לגביה אלא רסיסי גשם הנוטפים על הרי הבזלת. מה קורה פה? איך זה שיסוד החושך תמיד מתגבר ודורס את פרפורי החיים העדינים בלי למצמץ? אכן, הקרב להתבשם ולו לרגע מהניחוח שמעבר לפרגוד מתחולל ללא הרף… המלחמה לראות איזו בבואה של רקיעי הטהרה היא מלחמת המתנהלת נון סטופ על גדות בור הייאוש – תלויים על בלימה כזה – דחה דחיתני לנפול… וברגע האחרון: והשם עזרני. זו המלחמה לסתום את לחישות האימה של:…זה לא הולך… לא יהיה טוב… הנה זה קורה…

כלומר, יש ניצחונות נפלאים, יש! אבל הם קורים פתאום, לרוב לאחר קריסה של כל החזית, האימה נועצת לפתע ציפורניה בלב ומתריעה שעומדת להיות כאן תבוסה נוראה – האופק משחיר לפתע… אבל אז – נס! רצון חדש להלחם נולד לפתע בלב והידד! שוב מלחמה! תשואות אהבה! ידנו על העליונה! הנה, אנו זוכים לנשיקה אלוקית, נשיקה שמטביעה על הנשמה את חותם הקב"ה כמו השפתיים של הדודות על הלחיים בחתונות… נראה שבכל אופן הצלחנו לרכוש איזה כלי נשק אמתי, מפתח זהב, נגד החומר והיצר, אבל, לא! ממש לא! כמו דינוזאור שבוקע גדר של עיזים כך היצר מגיח לפתע ואונס את לבבנו אל רעבונו. חולי הלב לא נרפא… איזו פשלה. והרמקול בקרבך מודיע 'אתה יצור מסוג עלוב, השורש שלך רקוב, אתה פגום, באמת רע!'

אבל הקריאה: "השם הוא האלוקים" שוב גוברת בלב והיא ציר היהדות כולה. אסור להיכנע לייאוש, ואני לא מאמין לרגע שאני רחוק מהשם, זה הבל. זו רק חלישות הדעת, סחרחורת של כפירה, אכן, המצב עדין ואולי נורא, אבל הפה יפר את הגזרה, הוא ברשותי, הפה נשמע לי – יש לי את הדיבור! ואני פונה בדחיפות קיומית אל ליידי 'לשון' ומעורר אותה: 'קחי אותי אל השם, עשי זאת, את יודעת איך… קחי אותי אל השם. אל תפסיקי'. ואני מדבר אל לבי… אני צועק אליו יתברך, אל צור לבבי…

ואני נזכר לפתע: כל טוב שאני ואתה מצליחים לפעמים לעשות, אנו עושים עם חותם המלך. זה מהדהד למרחוק בעולמות מאירים, במקומות בהם הברכות נובעות. זה פועל! זה עובד! זה נצחי! כי אנו נחתמנו ביום הכיפורים להיות מלגיון הכבוד של המלך. אנחנו בפנים! לא משנה מה מצבנו כרגע, אנחנו לא בחוץ! אנחנו קומנדו הקדושה עלי אדמות! כן, הקב"ה ברא מן יצור מיוחד כזה שמתלכלך בטינופת התאווה ובצואת הגאווה, אבל זה מה שהוא רצה! לא יאומן! והמלאכים מקטרגים ומקטרגים על החורבן שבדבר, על התקלה שבדבר, על הצער וחילול השם שבדבר, אבל הקב"ה רוצה להושיט יד דווקא למתנדנד הזה, מתנדנד וקם הזה, למחול ולסלוח ליצור הזה… והיא תהילתו! וכך, ורק כך, מתגלים פני הרחמים…

וזה נעלם מאתנו לגמרי, עוצם הרחמים האלה. אבל לצדיקים גלוי הפלא הזה והם צופים בו (כל הזמן) ומספרים לנו…

מה יש לך להגיד על זה?

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*

12345