מה יחזיר את השמחה?

בס"ד

מה יחזיר את השמחה?

בכזו קלות, כרעם ביום בהיר, הכל התמוטט. אנשים כדגי הים. לאחר הניסיון המקעקע הזה של בהלת הקורונה לא תתכן, לכאורה, שמחה, נכון? עצם העובדה שדבר כזה קרה מטילה צל שחור על החיים כולם, על התכניות, על הדעות. איזו שמחה תוכל לרפא את הלב הנרתע באי אימון, מאוכזב, לאחר שהחיים גילו לו את ארעיותם, את אימתם? מן דוק של דיכאון, חלילה, יורד על הכל… בעיקר על הלילות (בבוקר יתכן ועדיין מלבלבת תקווה אל פנים חדשות), מה יוכל לנחם? לחדש את האימון בחיים? לחדש את ההילולה שהייתה עולה מן הכוכב…

מה טעם "להעניש" אנושות שלמה אם אף אחד לא מבין למה? לא יודע לפרש נכון? "האירוע" לא מתפרש באופן ברור, לכן הוא הולך לאיבוד… גם ישראל אינם נבדלים מן העמים באופן ניכר, משמעותי… נכון שבהיקף המחלימים ומיעוט החולים (בגל הראשון) הדבר היה ניכר ומחמם את הלב (למי שרצה להכיר ולהתחמם) אך אין זו ראייה וודאית – הרוצה לפקפק הרשות בידו לגמרי! אין מי שיסתור את דבריו אין קצה חוט והארץ נבוכה.

הנפש עייפה מציפיות שווא – מצפים לאור, לסימן, לגילוי, למפנה… וזה מתיש.

בוודאי שיש קול בלב שמצביע על אמת פשוטה: 'ומה המהומה? וכי לא היו תקופות חשוכות יותר, אנושות יותר, בדברי ימי עמנו? וכי לא נאלצו אחינו ואבותינו לעבור דרך תהומות עמק הבכא שהיו כואבים ונוראים מאלה, ועמדו בהם בגבורה? וכי לא גיששו מבעד לעלטה סמיכה בהרבה מזו של היום והדליקו בה נרות? מה השתנה לפתע?'

אך אנו, מפונקים שבמפונקים, כבר יגעים. קצרה נפשנו בטלטולי הדרך, וגם הזוועה שעברה עלינו לפני דור נדמה שאין למעלה ממנה ואין לנו כלים להכיל עוד… וגם כל כך הרבה התחולל בדור האחרון על פני הכוכב, כל כך הרבה התרחשויות ושינויים שהפתיעו, חידשו, חודשו והתחדשו, אותתו ובישרו, עד שהנפש נמתחה עד גבול יכולת הציפיה למשהו – אין בה עוד כוחות לחזור לשגרת ההסתר של 'עולם כמנהגו נוהג', של ממשיכים כאילו לא קרה כלום. זה נדמה עליה קשה מנשוא.

האם נוכל לחגוג מסיבת הודיה מתפקעת מתודה ברגע שתחלוף רשמית סכנת הנגיף? האם היא אי פעם תחלוף? האם נשמח בלב עליז כאשר ישוב ויעלם הזיהום אל מאורתו האורגנית, הזערורית, וייבש שם הוא וכל בני מינו, ויניח לנו? יניח לנו לעשות מה?! לחשוב מה?! האם לא נזרקה בנו מרה שחורה בשל הצער המוזר הזה? אובדן העשתונות הזה שכולו טבע ביולוגי וחוסר אונים מבולבל… ומה עכשיו? לאן? וכי לא ניצבת על פתחנו אימה גדולה הרבה מזו, כפרת עוונות, אימה של שינויים גורליים במזג האוויר שפירושם כליה?

השמחה שהייתה קודם, העשייה והמרץ של הימים שלפני, נראים כסרט מצויר ישן ותפל…

ובכן, חברים, זה קולה של חלישות הדעת. כך היא נשמעת. הדיבורים האלה הם הפסקול של רגע חלישות הדעת. אחד מאותם רגעים שבהם שוכחים להתחזק, ומיד הטבע המיואש מתגבר (לאום מלאום יאמץ) וכל דחפיו העיוורים, האכזריים, השאפתניים, מתעוררים מתרדמתם ומתחילים לבעבע ולבקוע, לחדור פנימה אל ספינת הלב כמו משברי האוקיינוס…

אבל אנו לא מוותרים עוד סנטימטר יותר! לא עוד! אין כאן שום אמת, לא תובנה עמוקה, ריאלית, כלום! אלה רק דגלי הייאוש המתנופפים שוב ברוח השטות ומסתירים את נופי החיים. וכי לא מנעורינו אנו בלב סכנות אינספור? וכי איננו מוקפים אימות ואיומים מסמרי שיער המצריכים גדודים של שומרי ראש מלאכיים סביבנו על מנת שנעבור יום אחר יום בשלום? הגאולה לאלתר מכל האימה היומיומית שמאיימת תלויה כמעט תמיד בהתבוננות! ברגע שקט של אדם עם עצמו. בהתעוררות הרצון להתבונן, להתרכז באמת כלשהי שהוא מכיר, פסוק שפירושו נפלא, רעיון שבעליל הגיע ממרומים, השגחת השם בבריאה שמעבר להשגה, מתנות מיוחדות, אינטימיות, שקיבל רק הוא מאת השם. בבת אחת, בתהומות צור הלב נקודת התצפית מתחלפת והשמש יוצאת מבעד העננים. זיק אלוקי של רחמים מנצנץ לפתע בעמקי הלב, ממלא את הלב חיים חדשים. רחמים! רחמים! אפילו ריח קלוש מהם שעולה בלב מתוך תעלומות האינסוף כבר גאל את הלב, ממלא אותו תקווה. כל קלעי העצבות נגוזים, נמחקים, נחרבים…

אבל בשדות הלב שנותרו פנויים מהטומאה, בחדרי הלב שהתנערו מן הפולשים, לא קמים, לא ניצבים בשלב זה עדיין קלעי התורה, הלימוד, התפילה, הסמלים היהודיים. אלא מה כן? אולי מנגינה שמחה של אהבה, של נחמה, אולי חזיון גלובלי של איזו עיר טהורה הומה בלבביות באנשים המשתוקקים אל הנשמה באמת, שבויים ביופייה, הגוף לא חוצץ, לא משתרר, לא מקלקל הכל…

אל תוך חביון הרגע הזה של ראיית איזו אמת (הנחבאת תמיד) הקב"ה ברחמיו מזרים פולס של חיים. הנה, בת קול צעירה, כמוסה, של אמונה שהטוב ינצח נשמעת מעבר לעייפות הקולנית, מאותתת מעבר להמולה האומללה, המזויפת, של חיי ההבל… מעט אור, שובל קל של מכחול הזהב, פס של זיו חדש, בהיר, מצייר שוב את האינטימיות שנעלמה, את התקווה שחזרה לפרוח – שוב מתחבר הכל אל לחישה תמימה. כל פתילי החיים המנותקים נשזרים שוב אל סולמות מוסיקליים של שמחה ומעניקים משמעות עמוקה לחדר, לחלון, לעננים הנוסעים בתכלת הזוהרת של אחה"צ, לספרים שעל השולחן…

ואז משמיעים, אולי, איזה שיר… מאלה הנוגים, המתגעגעים, המטוהרים בדמעות, שהקב"ה מזמן לנו ברגע הנכון, או תמונה של רגע אמתי עולה לפתע בזיכרוננו ואנו נשאבים אליה, או חוזרים ומקשיבים לדברים ששמענו מלב חי והם כטל תחייה… הסכנה חלפה הלכה לה… מה לי ולכל העולם המדעי, סתמי הזה הנאבק במלתעות הדיכאון בין גדרי התיל של מכלאות החושים, זה לא העולם שלי, כל תהפוכותיו לא מעלים ולא מורידים אצלי, מה לי ולכל ספקותיו וצפירותיו העולות ויורדות? אצלי כל ווילונות המלחמה התחלפו ברקיע שמעל חופי היהדות והיא, הנה, עומדת שוב על תילה, עלתה מן הרחצה כולה, והיא מבשרת טוב.

מה יש לך להגיד על זה?

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*

12345