מזכרת ממירון (תשע"ח)
בס"ד
יש שם במירון מן שטיבל, אוהל ארוך עם כמה מדורים ושולחנות וספסלים – לשם התקדמתי להתפלל ערבית כשאני מתחכך באינספור עולי הרגלים בלב ההמולה הגרנדיוזית… ארגונים, יזמים, זרמים, המון מהם, מבקשים את תשומת לבך בכל התחבולות שבנמצא, והמשותף לכולם – הרעש וההמולה.
עיקר החוויה של יום ל"ג לעומר במירון היא, אם כן, ההמולה. היא תוססת ואינסופית: רבבות בית ישראל באים מירונה להיראות ולהתברך, שמחים ונלהבים ומרגישים בבית. באו למצוא את שאהבה נפשם ועל הדרך לבלות ולשמוח. משפחה אחת ענקית החותרת יומם ולילה להשיג את המעדנים האמתיים של החיים. הכל ערניים ונמרצים והתנועה אינה פוסקת. מבקרים בביתן זה ובעוד אחד ובעוד אחד, אבל לא שוכחים את העיקר… הנה אני עומד בשטיבל הנ"ל באחד המדורים, אבר מאברי המניין, דחוק בין רבים, והאנשים חולפים הלוך ושוב פנימה וחוצה, אנשים מכל הסוגים והגילים, הם נכנסים אל המניינים הפנימיים ואז יוצאים אל החדר החיצון – שם יש מתקני שתייה חמה וכיבוד עשיר סביבם, ויש גם כמה אברכים חסידיים שדואגים היטב לסדר ולנקיון וכל הרוצה ליהנות יהנה…
אני מתעכב לצייר את המקום הזה באוזניכם כי שם זה קרה לי. שם האיר אלי פניו הי"ת והעניק לי את ברכת ל"ג לעומר… בהתחלה עליתי אל הציון וראיתי את המחזה הנהדר של הרוקדים מלמעלה כאשר התזמורת מנצחת עליהם. ראיתי כיצד יש הנסחפים באושר עילאי, אבל הכל טובי לבב, נחמד להם, פוגשים לעתים פנים מוכרות, חוטפים ריקוד, חוטפים תהלים, מעטרים את הנפש האלוקית במגדנות המחולקות בכל מקום בשפע, טועמים פעם כאן פעם שם, לא יאומן… יש הנחושים בדעתם להיכנס לפני ולפנים ונדחפים אל המיצרים הקיומיים של הבניין (המתפקע) ויש התופשים פינה שכנראה רומזת להם אישית (כך נדמה להם ללא פקפוק) ושופכים את לבם בינם לבין קונם וכל היקום החי כפליים הזה לפתע נדם ויוותרו הם לבדם…
ואני לא לחוץ, ממש לא מודאג פן הגעתי לכאן מבלי שנפשי תזכה לראות את הקודש, יודע שבמעמקי לבי זה הולך ומתהווה עבורי, ואני נותן לתחושותיי להוליך אותי (וגם לרגלי) ואני כבר בשטיבל כנ"ל… אני מצטרף שם למנין, אחד מהמוני המניינים שפעל את פעולתו וגם ספר את העומר, ואני מתמהמה, מסיים אחר כולם, ופונה לבקש פינה שקטה מחוץ ל'שדה התעופה למניינים' הזה כדי לספור את העומר ביתר יישוב הדעת… והנה מצאתי אחת כזו – בסלון השתייה החמה שתיארתי קודם. אני תופש לי שם פינה פנוייה ומנסה לחשוב על הדברים שמעוררים ומחזקים אותי, לקראת הספירה: מאין באתי – משפלות וסיוט שיעבוד מצרים, ולאן פני מועדות – אל תכלית מעלת האדם: הר סיני. ולמה אני סופר? כדי לא לשכוח מה שחוויתי בחוויית הלידה הזו במצרים, אני רוצה את זה שוב, והפעם שיישאר אצלי תמיד!
והנה זה קורה… זה קורה… החגיגה האדירה שמסביב לוקחת אותי! לפתע התחלפה הסקאלה אל מימד יותר עמוק, יותר חי, ואני רואה כיצד הציבור הזה שממלא את כל ההר (כולל מרגלותיו) ממוקד הוא וברוך הוא, אנשי מעלה כולם, בריות יעלות חן, מבורכות מדור דור, אלפי שנים, דבוקים בגחלת הקודש היוקדת בקרבם, יחידים במתנותיהם והליכותיהם, אשרי חלקם, מחוברים ונכללים זה עם זה ועם אבותיהם… ואני נזכר כיצד עוד קודם באוטובוס כאשר הדרך נמשכה שעה מעל הממוצע כי הנהג (לא מנוסה) ציית להוראות הווייז והוליך אותנו למירון דרך צור וצידון, וכשירדנו, אחד מבחורי הישיבה שהיו באוטובוס, נפרד מהנהג, טופח לו על כתפו ומאחל לו 'שתמיד ייסע בדרכים ישרות'… ואני כל כך נהניתי וחשבתי לעצמי כמה שנון ובעל טעם טוב אותו בחור, באיזו פשטות הוא יודע לומר דברים חביבים כאלה, אין כאן כעס, אין כאן כיעור של מידות חולות… הוא מלא וגדוש, הוא וחבריו, באין סוף מתנות חכמה נעימה כזו, זה לחם חוקם… זיכרון זה צף עתה בלבי באותו רגע נפלא שם בשטיבל, ואני רואה צלול כיצד יפה ומאושרת היא נחלתנו ואנו מקבלים אותה כמובן מאליו ולא היא! לא היא! אלא אנו טועמים יום יום טעם המן, טעם נופת צוף מתיקות הקודש… ורק כדי שלא יסתאב לבנו ויגבה מעבר לקו האדום אז משמיים מנהיגים אותנו כך שמניחים ללבנו להיות גס בזה, כאילו זה מובן מאליו בלי שנראה בגלוי כמה האחרים מודרים ורחוקים מכל זה, עצובים ואובדי עצות הם כנגד תהומות הריק התלויים מעל לבם והדיכאון אורב להם… ואני מרגיש כיצד דמעות חונקות אותי כאשר אני חושב 'איזו שמחה יש לך עכשיו אבא! איזו שמחה שאין כוח בדמיון בן אנוש לאמוד! כאשר אתה מקבל פני בניך במירון, בריאים בנפשם, חפצים בך, בני בית ורגילים במצוותיך, גדלים בהליכותיך, שתולים ברחובות אמונתך, חיים בירושתם מי בכה ומי בכה'… ואני זועק אל אבי: 'אני יודע שאני מבורך עלי אדמות, אבא! אני יודע שאני, מבלי שאעשה דבר, זכיתי להיות מדיירי שמים, להיות אחד מאלה הגורמים לך, מלך הרחמים, כל כך הרבה שמחה ועונג שמלאכים תמהים ללהט תעצומותיו… אני רוצה אנא, אנא, להמשיך להיות חלק מכל זה, אנא, רוצה תמיד להיות שותף באושר הזה שישראל עלי אדמות גורמים לך, אנא, אנא…'
וספרתי את העומר כמו מל"ט בשמי השמים, כוכב יחיד בלב כל גרמי השמים הנעים כל העת… והרגע המגה-קיומי הזה עבר, כמובן, אך השאיר אושר מתוק, מזכרת ממירון.