יום ראשון כ"ג במנחם אב! ראשי תיבות: ג'יבור כ'ארי! מידת הביטחון!

בס"ד

 סקירה על מידת הביטחון

לב גיבור זו המתנה הנחשקת ביותר שיש לחיים להציע, והיא מוצעת לכל!

רבים לא מעלים על הדעת שיש דבר כזה, אחרים לא מאמינים שהם, באופן פרטי, מסוגלים להגיע אל המתנה הזו. הרבה כן מאמינים, והיו רוצים, אך לא יודעים מה לעשות… אנשים רבים ברחבי העולם מנסים להשיג את החוויה המאושרת של לב בוטח על ידי טכניקות של הרפיה וסדנאות של מודעות וכדומה – גם זה טוב וגם זה עוזר. אבל אנחנו הראנו לדעת כיצד מסיעים את הלב אל פסגת העוצמה והעונג, אל חווית החוויות, אל השם אלוקינו, בורא הוד החיים!

אמנם, כמו כול דבר אמתי זה לוקח זמן ומצריך רצון חזק אבל זה כדאי כי זה קורה!

בספרים כתוב שהביטחון זו תחושה מענגת, סוג של דעת (לא שכל), שהלב מבשיל אליה בסיוע מן השמים. זו מן רוח גבורה שכובשת את הלב, לא החלטה או השגה שכלית! ההחלטה כאן היא לרצות להגיע אל המצב הזה! להתפלל על זה, להתחיל לנוע על מנת לזכות לזה. אבל הביטחון עצמו הוא סוג של תחושה נפלאה כאשר האדם חש שהוא נאהב ומוגן ומובטח בכל הנצרך לו.

את התיאור הקולע ביותר של התחושה הזו תיאר לנו לפני שנים רבות אחד מגדולי הבוטחים בישראל: דוד המלך זי"ע. והוא כתב: "אם לא שיוויתי ודוממתי נפשי כגמול עלי אמו, כגמול עלי נפשי". כלומר, אני מרגיש כתינוק שזה עתה גמר לינוק והוא חבוק בזרועות אמו, קרוב אל לבה ומביט אל תוך עיניה האוהבות… הוא מוגן, רגוע, נאהב, בטוח בטובות המזומנות לו… כך הרגיש דוד המלך בעולמו (שבו לא היו חסרים אויבים או צרות וניסיונות, כידוע).

לא יאומן. הרבה משוררים, סופרים והמוני בני אדם רגישים מביעים געגועים נוסטלגיים אל ימי זוהר מעורפלים של ילדותם, עת היה טעם לחייהם, וכאן דוד המלך מעיד שאת המתנה הזו ניתן להשיג שוב, והפעם עם כלים ועם לב של מבוגר! כדאי?!

תכלס, מהן הדרכים להגיע לזה? איך זוכים להביא את הלב אל חוף המבטחים הזה?

הדרך העיקרית היא: להתבונן בהשגחת השם! כלומר, לפקוח עיניים ערניות כדי לראות עד כמה רבונו של עולם נוכח כאן, בנסיבות האלה.  עד כמה הוא אתי פנים וחוץ. לפקוח עיניים אל ההשגחות שראיתי היום, כרגע, אתמול… גם אצל אחרים… לרשום אותן לזיכרון, לחזור על הרשימות!

כולנו יודעים שאין רגעים מאושרים יותר בחיינו מאותם רגעים שבהם ידענו בוודאות שהשם איתנו (ההיפך מזה הם חיים תחת שמי הדאגות). ההשגחות האלה, כולנו יודעים, מתרחשות ללא הרף, בכול הרמות, בשמים ובארץ, בתקשורת, לאנשים סביבנו ובעיקר – לנו! (כי אדם קרוב אצל עצמו) אך העניין הוא שאנו לא נעצרים מספיק להתבונן בהן, להפנים אותן. אנו לא מתעכבים להיזכר בהן שוב ולהוסיף אותן לאלבום כביש חוצה חיים שלנו.

הרגע שבו עדשות הנפש עושות 'זום' אל ההשגחות המתחוללות סביב, בהחלטה לזכור אותן – הוא רגע היציאה אל מידת הביטחון. רק צריך לעצור ולהיכנס אל המחשבות האלה, אל מצב הרוח המתבונן הזה – אלא שהיצר הרע הצליח להמאיס את כל זה בעינינו.

security-camera-1306956-1280x869

בכל אופן היסוד הוא שהאדם אינו חסר אונים כנגד לבו – בידו להוליך אותו אל תפארת הביטחון! כמו שכתב שלמה המלך, "וטוב לב משתה תמיד", רק צריך עקשנות וצריך להתחיל כל פעם מחדש כי הלב הטוב טובע מחדש תחת גלים של אימה, דיכדוך וחלישות הדעת שעולים ללא הרף. הספרים כותבים שאדם יכול לחשוב רק מחשבה אחת בכל פעם ולכן זו היא הבחירה המכרעת של האדם – אודות מה לחשוב. עד כמה צריך להיות חכם! עד כמה צריך להיות כמו חייל עם פטיש עשר קילו ביד, עומד הכן להדוף כל מחשבה שבאה לייסר אותו, כל מחשבה שהיא חוץ לאמונה!

ויש עוד עצה נפלאה להדוף את גלי החרדה שנועצים בנו את הציפורניים – דבר אל השם!

זה קרש הצלה בדוק ומפליא לעשות!

פתח את הפה! פתח את הפה למען השם, עוד פעם ועוד פעם, וספר לאביך שבשמים מה קורה אתך. התחנן ובכה לפניו שיושיע אותך. דבר! דבר! זה עובד תמיד. זה פועל ישועות. זה לא בא אינסטנט (ולפעמים כן), אבל זה בטוח!

העניין הוא שבדרך כלל קשה מאוד לאנשים כמונו, שלא הורגלו בכך, לפתוח את הפה. אנו לא זוכרים ולא מתעוררים לעשות זאת מספיק. לא מסוגלים כמעט לשפוך את לבבנו לפניו כדבר איש אל רעהו. כפרת עוונות. זה בעוכרינו!

הנה, הקשיבו: 'אנא השם, אנא השם, ראה מה קורה לי, ראה איך אני נראה, אני אכול דאגות, לבי קורס מפחד… הצל אותי אבא, הצל אותי, תן בי דעת אחרת! אנא, תן בי דעת שזוכרת אותך חי ומיטיב! תן בי לב גיבור, תן בי שפיות, אל תניחני לידי גזרות האנציקלופדיה, הביוכימיה, הפיסיקה… אנא, אבא, יהודי שושן צמו והתחננו לפניך שלושה ימים ואתה גילית את אהבתך אליהם בלב בירה מתנשאת עד לכוכבים, בשעה שירושלים חרבה ושמך נעלם לגמרי והכול נראה כרולטה של מקרים והטלת גורלות… זיכית אותם לראות שהכל היה בלוף! הכל התהפך! עד היום כולנו מזכירים שנה בשנה כיצד זה נגמר… אנא, השם, אין בי כוח להתענות כלל, כל שכן לא שלשה ימים, אבל הרי כבר עשית עמי ניסים ונפלאות גם בלי זה, הקמתי משפחה תחת כנפיך, אני אוהב את התורה, שמע אותי! שמע אותי… הפוך לי הכל לטוב כמו שעשית בפורים! אחרת למה צווית אותנו על ידי נביאיך להזכיר את זה כל שנה… הוצא אותי אל אור גדול, ראה איך אני מפחד שעומד לקרות אתי משהו נורא, למה? למה? תן בי דעת, אנא, אבי, מקימי מעפר, תן בי דעת שאתה בוודאי משגיח עלי, משגיח עלי לטובה כול הזמן, בכל דבר, שהכול לטובתי, שלעולם לא תעזוב אותי… הדאגות שלי – זה כלום, זה כלום, זה הבל!'

חברים

אם אחד ישאל אותי היום איך התפרנסנו? איך גידלנו ילדים? איך חתננו ילדים? אין לי תשובה. באמת אין לי. אבל אני לא תמה, לא מופתע – האמנתי בלב שלם שכך יהיה, תמיד ידעתי שכך יהיה… כי אני רושם. אני רושם את ההשגחות הגלויות. אני רושם אותם במחברות חשבון נפש ומידי פעם חוזר עליהן. אנשים סביבי כל פעם מחייכים בהפתעה כאשר אני מזכיר להם מאורעות של השגחה שעברנו יחד והם (כך אני מתאר לעצמי) היו בטוחים שלעולם לא ישכחו דבר כזה, והנה, הם שכחו כל כך מהר… ואני אומר לכולם: 'תרשמו! תרשמו! אתם תשכחו! אבל אנשים כל כך לא מכירים את החולשות שלהם, את כוח הטומאה של היצר הרע.

ובשלב מסויים התחלתי לומר לעצמי: 'שמע, אם אני מודאג, אני משוגע! אם אני דואג, אני לא נורמאלי! פשוט לא נורמאלי! אם אחרי כל מה שראיתי, מה שהתברר לי מעל כל ספק, אם אחרי כל ההשגחות האלה אני עדיין נופל לזפת של הדאגה אז אני משוגע. נקודה!'.

אבל, בסופו של דבר, שום דבר לא עוזר להרגיע לגמרי את הלב (כגמול עלי אמו) עד שהשם מרחם, שולח את ידו ואוחז בלב באהבה… עד שזה קורה לב האדם צולל אל הדאגות שוב ושוב, אבל שידע שהצלילות האלה אינן מן גורל אקראי אלא זו מערכת גבורה, מערכה שנרשמת בספר מלחמות השם, והאדם לא חסר אונים! אנו לא חסרי אונים! יש לאחוז בעצות הנ"ל (ואחרות) ולצאת יום יום אל המערכה למשות את הלב מן הדאגות ולעורר בו את השמחה. איזה פלא! איזה כיף, איזה נס מתחולל יום יום ליוצאים אל הקרב! אנו יודעים מה אנו מבקשים ואם נמשיך ולא נוותר יגיע הרגע שמשמים יתנו לנו את מתנת המתנות הזו – לב בוטח! וכל אותם הימים הארוכים שבהם ניסינו ורצינו, קמנו וקיווינו – הם תהילתנו.

rainbow-1369910-1279x852

הנשגב והנפלא במידת הביטחון הוא שהיא מגשימה את עצמה! כלומר, החיים הולכים ומסתדרים לא על פי הדיאגנוזה 'הברורה' של השכל 'הידען, המפוכח', אלא על פי תחושת הביטחון שבלב – ככל שהיא חזקה יותר, ככל שהמציאות מתארגנת על פיה. תחושה זו, היא, כפי שכתבנו, סוג של ידיעה שמעל השכל, כלומר, עבורנו היא בגדר פלא.

הגוף והטומאה הכרוכה בו מנסים כל הזמן למשוך ברסן הלב שיביט אל ה 'עובדות שמסביב', אל ה 'מציאות', אל המקרים המפחידים, אל ההכרחיות המבהילה של עולם האנציקלופדיה. ואילו הנשמה אוחזת את הלב בזרועותיה (האמונה והשמחה) ומנסה למשוך אותו להביט אל הצד השני: סיפורי ההחלמה, מקרי ה'סוף הטוב', הניסים, ההצלחות והניצחונות, הפעמים הרבות שדברים רעים התהפכו לטוב… הצד הזה הרי קיים! הוא לא פחות מציאותי! ולמעשה, הוא האמת (ואפילו בגדול) של המציאות! תלוי רק אל מה אתה מפנה את המסרטה שלך.

עוד פעם: הפחד החונק את הגרון למראה 'העובדות' המאיימות אינו מסקנה ריאלית כפי שנדמה. הוא אינו משקף שום אמת מוחלטת (כאילו השאר הוא רק בריחה ואשליות), אלא הוא יציר דמיון של כוח טומאה שהשתלט על הלב ונוהג בו. יש עוד צד למציאות! צד מלא תקווה, עלילה שמחה, הפתעות נפלאות – צא והתבונן בו! פשוט פשוט, to good to be true. הניצחון מובטח. רק סבלנות! גם הכתובים וגם חז"ל מעידים ומבטיחים לנו שהחיים יראו כפי הציור שנפרש בקרב הלב המתחזק. כי ישנן תמיד שתי דרכים לפרש את המתרחש, ובדרך שאדם רוצה ללכת מוליכים אותו, לכן יש להתחזק כל כך באמונה ובשמחה.

למה אתה נותן ל"צד האפל של הכרומוזום" (החרדות הלא רציונאליות) להתעלל בך? צא והלחם בו!  עמוד מול הראי, או סתם כך, ושנן בקול רם כמה פעמים: אני מודאג – אני טועה! אני מודאג – אני טועה! טועה! טועה! הכל יהיה בסדר. אני אהיה בסדר. לא יקרה לי שום דבר! שום דבר מפחיד לא אורב לי! כלום! הקב"ה קרוב אלי ברגע זה ממש! הוא אשר קומם אותי מן העפר וקיים אותי עד הנה. רק הוא ואין עוד. כלום לא יקרה לי. הכול יסתדר. טבע?! אין טבע! אני תפלה – והוא מקשיב. זו האמת!

אבל אולי הוא רוצה להעניש אותי?

איזו שטות! הוא נפח בי נשמה אגדית בתוך העפר (הביולוגי, אורגני, גנטי)

אז למה בכול זאת עובר עלי מה שעובר?

טוב, אז אני אחשוב, אשב ואחשוב, מה אני יכול לעשות כדי להרחיק ממני את 'התזכורות' הלא נעימות (ואולי גם מסוכנות) ולהביא עלי ברכה. בוודאי שצריך גם את זה, אבל סוף כל סוף מה שקורה לי זה לטובה וזה יתהפך לי לטוב כי אני חושב איך להתקרב אל השם! אני רוצה את זה והוא יודע את זה. אני לא מעלה אבק. אני חותר וחותר לעמוד נוכח כסא כבודו. לכן אני אהיה בשטח כמו מתושלח!

עד כמה שהדברים והדיבורים האלה עוזרים, אין לנו מושג. זה פלא.

ובעיקר, השמחה: אם, למשל, מתחילים לרקוד בכוח. ולא מתביישים ולא עושים חשבון, ואומרים בקול רם: 'לדאוג?! איזה שטות לדאוג!'. זה עובד. או, צוחקים. צוחקים בקול רם ומתגלגל. ואם מישהו שואל (וגם אם לא) אתה עונה: 'אני צוחק על עצמי, איך אני מודאג. ממש פדיחה.'

ובאמת, ראו מה קורה מסביב. עשרות טילים נפלו על אשקלון ועל באר שבע משך ארבעים יום במבצע 'צוק איתן'. זו לא היתה הזייה. אעפ"כ, רק בודדים לקחו את המזוודות ודהרו לשדה התעופה. למה? בוטחים בקב"ה! אין הסבר אחר. כי, תכלס, באמת, רואים ניסים, וכולם מצפים לישועה. על פי טבע, אם תשב לחשב את הסיכויים שהמדינה הזו תחזיק מעמד, לאחר שתביא בחשבון את ערביי ארץ ישראל, והבדואים, וכל המסתננים פנימה, ואחרי שתזכור את מרכז תל אביב שנראה כבר כמו מרכז בנקוק, ואת האיראנים, והחיזבלה, והחמס, והרשות הפלשתינית, וכל צבאות ערב, והווטו הרוסי, וההססנות האמריקאית, והפחדנות הממלכתית, והחולשה המוראלית, וההתפוררות הפנימית, והאימפוטנטיות יפת נפש שאבירי השלטון והתקשורת נגועים בה, והשחיתות המוסרית שמכלה הכול כמו חיידק טורף – איזה סיכויי יש?!

ואעפ"כ אנשים לא נכנסים לפאניקה. למה? או שהם טיפשים, אולי מסוממים, או שהם בוטחים בסתר לבם בנצח ישראל! זה זה! נכון?! כל שכן אנחנו – עם כיפה וזקן – אנו אמורים לבטוח בו. לסיכום הפרק הזה: הפחד הוא מתקפה של דמיון, נטו! וצריך לנקוט בתחבולות לפזר אותו ולהרגיע את הלב.

no-rush-1559063

ולסיום

יש פסוק בתהלים: 'השלך על ה' יהבך והוא יכלכלך.' את הפסוק הזה ממחיש המגיד מדובנה במשל הבא: נווד עייף היה מהלך בדרך, נושא את תרמילו הכבד. נהג עגלה שעבר שם הציע לו 'טרמפ' והנווד הסכים בהקלה וטיפס על העגלה. לאחר שנסעו כברת דרך הבחין הנהג שהנוסע שלו עדיין נושא את התרמיל על כתפו למרות שהיה הרבה מקום פנוי. לשאלת העגלון הסביר הנוסע אסיר התודה: 'אני כל כך מודה לך על נדיבותך לכן באמת מספיק שאתה לוקח אותי, לא מתאים שאכביד עליך גם עם התרמיל שלי, הלא כן?'

'טיפש', קרא העגלון, 'וכי אינך רואה שאם אני לוקח אותך אני לוקח גם את התרמיל שלך?'

כך גם אנשים רבים מבלים את כל חייהם (אשקרה) בהשגת פרנסה. שפופים וכפופים תחת העול. הם מאמינים, בוודאי, בקב"ה, אך די להם לבקש ממנו (ולהודות לו על כך) שימשיך להעניק להם חיים ובריאות. וכי נאה יהיה אם "יטריחו" אותו שיספק להם גם פרנסה?!

טיפשימים! טיפשיסימוס!! כן, אנו.

נבצר ממנו לראות כיצד הבורא אשר ברא בנו את החיים (בזה כולם מאמינים) הוא הממציא לנו גם את קיומם: המחייה והכלכלה. האחריות היחידה על האדם (ולכן היא בבחירה) לזכור שהוא אינו מפרנס את עצמו. הוא רק משתדל, ובכך הוא מקבל מענקי פרנסה מהקב"ה. לכן, 'השלך על ה' יהבך והוא יכלכלך'. זה הפסוק שהבאנו.

החפץ חיים זצ"ל היה מספר אותו משל אך בשינוי מועט וכדאי לחזור עליו: עני אחד הלך בדרך אוחז בידו מזוודה כבידה ועוד תרמיל גב על כתפו. עבר שם איש נדיב אחד שנסע בעגלה ומבקש ממנו העני רשות להניח את המטען על העגלה והוא ילך לצד העגלה… אמר לו: 'טוב הדבר'. וימהר העני להניף את המזוודה התפוחה על העגלה והמשיך ללכת בצד העגלה עם התרמיל על כתפו. אמר לו הנדיב, אני מתפלא עליך. כיצד אתה חושב שאני מקפיד על התרמיל הזה? הרי הסכמתי לקבל את המזוודה שהיא כבידה פי כמה האם אקפיד על תרמיל קטן? השלך על העגלה את כל משאך. אני אשא אותו.

כך, למשל, ממשיך החפץ חיים, כאשר תשאל זוג צעיר: כמה כסף קבלתם לחתונה? ישיבו לך שקיבלו הרבה למדי וזה יספיק להם למחיה למשך שנתיים ימים בערך… ואם תמשיך ותשאל את החתן הצעיר: ומה תעשה אחר כך בשאר שנותיך? הרי אתה וזוגתך צעירים, איך תחיו רוב ימיכם? יענה ויאמר: אני בוטח בה' שיזמין לי פרנסה בכבוד, איזה עסק או רעיון שאוכל להסתדר בעזרתו ברווח. ואומר הח"ח: כיוון שסוף סוף מוכרח אתה לבטוח בה' שהוא יעזור לך ויכלכל אותך במשך רוב שנותיך, אם כן וודאי הוא שהוא יכול לפרנס אותך גם בשנתיים הללו, לכן בטח בו גם עכשיו ולא בכסף! וזה שאמר הכתוב: השלך על ה' יהבך והוא יכלכלך, כלומר, אל תשאיר לעצמך אף מקצת מן המשא, כיון שבעל כורחך תצטרך להגיע למדת הביטחון, השלך עליו עכשיו גם מה שנראה לך שאתה יכול לשאת בעצמך.

שלמה המלך אומר: 'בטח אל ה' בכל לבך ואל בינתך אל תשען' (משלי ג). הגר"א מפרש: 'שיהיה לבך שלם במידת הביטחון, ולא במקצת הלב. כלומר, שלא תאמר: אבטח בה' אך אני מחויב לעשות גם משהו בעצמי לפרנסתי ולשם כך עלי להישען על שכלי. לכן אמר שלמה המלך: 'ואל בינתך אל תשען', אפילו בתורת משענת לא יהיה לך שכלך, אלא 'בטח אל ה' בכל לבך'.

וזה, לדעת הגר"א, מה שמסופר בגמרא במסכת ראש השנה. שם מסופר על החכמים, תלמידי רבי יהודה הנשיא, שלא ידעו מה פירוש המלה "יהבך" בפסוק הנ"ל בתהלים ('השלך על ה' יהבך והוא יכלכלך') עד שיום אחד היה רבה בר בר-חנה הולך בדרך והיה נושא משא על כתפו, ויחד עמו היה הולך סוחר ערבי עם גמלו העמוס סחורה, ואמר לו אותו סוחר ערבי: 'קח את יהבך והשלך על הגמל שלי'. על פי זה 'יהבך' פירושו: 'משאך'. ופירוש הפסוק בתהלים, אם כן, הוא: 'השלך על ה' את משאך (כלומר, את מה שמעיק עליך) והוא יכלכלך'.

ואמר הגר"א שלא יתכן לפרש את הגמרא כך. כי לא ייתכן שלא היו יודעים החכמים פירוש מלה בעברית ואותו ערבי כן ידע. אלא חייבים לומר שעניין יותר עמוק: היה להם, לחכמים, ספק בנוגע למדת הביטחון – האם צריך האדם לעשות גם השתדלות על פי שכלו בנוסף לביטחון בה' שיעשה הטוב בעיניו, או שאין לו להישען על מעשיו (ועל שכלו) כלל? וענו ואמרו החכמים שוודאי צריך האדם לעשות השתדלות על פי שכלו קודם, אבל גם יבטח בשם. ולכן קשה הייתה להם מלת 'יהבך' בפסוק בתהלים, כי פירוש המלה בעברית (והם ידעו את הפירוש) הוא: "מה שאתה צריך לתת". וזה לא הסתדר להם בפסוק – 'השלך על ה' יהבך'. היה צריך להיות כתוב 'צרכיך', או, 'משאך', ולכן נשארו בקושיה לגבי הפסוק. (כי אם הפירוש כפשוטו משמע שהאדם צריך להשליך על הקב"ה גם את 'מה שהוא צריך לתת', וזה, לכאורה, חסר מובן)

אבל כיון שראו שרבה בר בר-חנה היה סוחב משא ועל פי הטבע היה צריך לתת שכר לאותו סוחר ערבי שיסכים להעמיס את המשא על גמלו, והנה, לא כן היה, אלא הערבי הציע לו את עזרתו ואמר לו: 'שמור לעצמך מה שאתה צריך לתת לי ('יהבך') וזרוק על הגמל את משאך!' מזה למדו החכמים שאפילו כאשר אדם צריך לתת תשלום למישהו שיעשה לו איזה שירות, אם ירצו מן השמים אותו אחד יבקש ממנו הוא לעשות לו זאת בחנם! ואם כך בהחלט מתאימה מלת 'יהבך' בפסוק בתהלים, והפירוש הוא: גם את הדבר שאתה צריך לתת, כלומר, השתדלותך, השלך על ה', והוא יכלכלך. וזה  בדיוק מה שאומר שלמה המלך: 'ואל בינתך על תישען'. כלומר, החכמים למדו מהסיפור הזה פרק בהלכות ביטחון (ולא פירוש מילה).

אף ספר 'מי השילוח' הולך בדרך דומה בהבנת הפסוק, ואף הולך רחוק יותר: "ידעו חכמים בבירור שהפסוק הזה מלמד שיש לו לאדם לבטוח בה', אכן לא ידעו עד היכן מגעת מדה זו. כי זאת ידעו, למשל, שההולך בדרך ורואה עגלה של ישראל צריך לבטוח בה' שאם רצון השי"ת שהוא יסע בעגלה ודאי יאמר לו הישראל מעצמו לעלות ולישב עליה ואין צריך לבקש זאת ממנו, אבל אם גוי מנהיג את העגלה, הם הסתפקו אם גם כאן מותר להיאזר במידת הביטחון ולא לבקש טובה ממנו, או שיכול להיות שכאן לא שייך ביטחון כי הגויים אכזרים הם ואם לא יבקשו מהם ישירות לא ייקחו אותו על העגלה. וזאת לימד אותם רבה בר בר חנה – שמידת הביטחון עצומה כל כך עד שאפילו מגוי לא יבקש, כי אם יהיה רצון השי"ת בזה, יאמר לו הגוי מעצמו".

ויהי רצון שיעשו הדברים רושם ונשיב את הרוח ונעורר בנו את מידת הביטחון ונגדל אותה והיא תוליכנו קוממיות. אמן.

אהרן בר

camel-1360547-1280x960

 

תגובות

  1. navitbh הגיב:
    navitbh

    לגזור ולשמור!

    מאמר מדהים! טל חיים.


    דירוג: 5 / 5

  2. רן פ הגיב:
    רן פ

    בטחון

    יישר כחך .
    מוקפים בעולם של אני ואפסי , צריך כל הזמן להזכיר לעצמנו את המציאות האמיתית.


    דירוג: 5 / 5

מה יש לך להגיד על זה?

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*

12345