תמונות מיומן חיים

בס"ד

ט"ז שבט תשס"ו יום שלישי

בדוחק הפרנסה

אתמול, ט"ו בשבט, לפני שיצאתי אל הישיבה (קבוצת תלמידים שאני מלמד) בקשתי מחיה שתציץ במצב החשבון בבנק הדואר לראות אם הכולל הפקיד, וכמה הם גבו, והאם פעלו על פי ההסדר החדש… והנה היא קוראת בכאב: "הם לא נורמלים. משכו 2.000 ₪!", כלומר, טעות משונה, היפך הציפיות. ואני מיד מרגיש מחנק כבד בחזה וערפל מעונן כהה של צער המכהה את המחשבות, וכמובן גם חיה כואבת… ואני נופל מיד אל תסכול כבד שהנה שוב נהפך משכבי בחוליי, כלומר, תכננתי להגיע לישיבה מוקדם כראוי, להתחיל בלי לחץ, ברגל ימין, והנה אני צריך ללכת לבוסטון ולהסדיר את העניין הזה וגם לא בטוח שיסתדר, ומיד, ואיך… כאב הטרדה גואה בי ואני מובס.

ברגע שראה אותי הרב כרמל – והוא אנגלי כזה שאין תנועותיו לעולם נסחפות להתפעלות – אמר לי להמתין עד שעה אחת. זה היה ב 12.45 והוא היה מוסר שיעור בגמרא. ומיד הוסיף קלילות: "אני יודע היתה טעות" אך בעודף רגישותו (המוסווית היטב) ובשפע צדקתו הבחין שאני אפל מכאב… ואני לא התכוונתי להפריע, רק בכמה מילים לא קולחות תיארתי את הכאב שלי ואת הצער של חיה והוא הזדעזע… (אחרי זה, בטלפון, הוא הגדיר זאת: 'דפק לי הלב') וראו בו שהוא נרעש והוציא מיד פנקס צ'קים ונסה לעשות משהו אך לא היתה אצלו החותמת והיה לחוץ בגלל השיעור ואמר לי להמתין עד שעה אחת. ואמרתי: 'טוב, ממילא כבר איחרתי לשיעור' (ואמרתי זאת בטון של תסכול בלתי נשלט) וירדתי למטה וישבתי שם אילם ודומם, טובע בשיממון… כאשר נפגשנו הוא ממש התנצל ורשם צ'ק והוסיף (לדבריו) 100 ₪ כפיצוי על עגמת הנפש וגם 20 ₪ למונית ושוב התנצל ושילם כל מה שצריך ואני נאבק להשתלט על המרירות וכבר אני מתפעל מהעדינות ותחושת החרום הרגישה שלו ויראת השמים העצומה שלו… ואז, במנחה, אני דומע מרגשות אין אונים ולבי טובע בתחושות כבידות של טעות ועיוות הפרופורציה… מאוחר אחרי הצהרים הגיע אישור מהבנק שהם חזרו והפקידו מה שהיו אמורים להפקיד, ועכשיו עלי ללכת ולהחזיר לרב כרמל את הנותר.

שבט-אדר תשס"ו

לילה של תקווה

לאוניד אוטיוסוף עם שיר העגלון הקלאסי שלו הוא זה שזכה בגביע הלילי. זה היה בסוף ימי השובבים, מוצאי שבת משפטים-שקלים, ואני תחת השמיכות הכבדות מיוסר בשיעול וגם לאחר שיחה נוקבת עם בתי… ולבשתי את האוזניות באישון לילה ופתחתי את הרדיו והנה דן קנר מגיש שעה שניה של שירים רוסיים, רובם עתיקים, לקט שתורגם לעברית (שקראו לו ברדיו "תחת שמי מוסקבה"), ואלה היו שירים נפלאים בביצועים יפהפיים (משלנו) וגדולת הרוח הרוסית הפעימה אותי. המוסיקה שלהם היא מלודית מאוד, מעט נוגה מצד אחד וגרנדיוזית מצד שני, ממש הטעם שלי… והתרגשתי כל כך וקמתי רענן ומלא חיות (למרות שבקושי ישנתי) ובלבי שוב אש געגועים, כיווצים בחזה של החמצה, דמעות רותחות של חרטת אין אונים ותבערת יציאה לחירות…

מה היא המידה? ומדוע נפשי כה מפרפרת בכליה? ומה עלי לעשות? האם אני בוגד שפל בנשמתי? המוסיקה היא האושר שלי בוודאי!… טוב, עכשיו אחרי תפילת שחרית מעט ציננתי את הגעש…

והיישוב הנכון של ההתפרצות הזו, לדעתי, הוא מעין ביזת מצרים: כלי מצרים השאולים הביאו אלינו את כל יפי גאון מצרים, ומחנה שכינה חגג! הזהב הטמא של המצרים, הרווי ברגשות אבודים, מבעבעים בתאוות, הפך להיות בסופו של דבר (לאחר גלגולי העגל) הזהב של המשכן… וכך גם האריגים… זו היתה, והיא גם עתה, חובתנו ליצוק אל הכלים האלה את אור הנשמה שלנו. וכך גם לגבי כל גילויי אותה רוח מקסימה, שובה ביופייה, המתגלה לעיתים אצל הגויים (שהיום רואים המון ממנה בקליק אחד) – צריך שיהיה יהודי שיאיר אותה באור ברכת השם. הנה, אני יכול להיות אחד כזה… אני גם לא פטור מלהוליך אצבעותיי על הגיטרה דבר יום ביומו. ויהי רצון שיהא גרוני מרנן והומה שבח ורינה באותן מנגינות נדבה ממרום שקודם מילאו את האוויר הבל ומכאוב, געגועים תועים ומתעתעים…ועתה באו הביתה.

ל' ניסן אדר"ח אייר תשס"ו

באוטובוס

אתמול נסעתי להורי בחולון, ובאוטובוס יושבת חיילת חילונית שהניחה כנראה שהאוטובוס מלא (אני עליתי אחרון) וכאשר ראתה אותי, קמה והתיישבה במדרגות הדלת האחורית… ואני פליאה והערכה, כיצד באופן הכי נסתר ופשוט עשתה זאת. כמעט בחשאי. ואשה חילונית מבוגרת עקבה במבטה וראתה שאני לא מתכוון לשבת ליד החיילת שנשארה, אז היא קמה ופינתה לי את מקומה (ליד גבר חילוני) והתיישבה היא ליד הנותרת… ולבי ופי גואים מתודה… ועלה גם אדם מבוגר ברגע האחרון, ובחור שישב לפני קם בטובו ונתן לו את מקומו, ואותו אחד התיישב שם בטבעיות עצומה מבלי שיפרגן אפילו מבט אחד לאותו בחור שגמל אתו חסד… לא יאומן.

בדרך חזרה, כשהגעתי לתחנה המרכזית לרציף לירושלים היה תור ארוך הרבה מהרגיל והבנתי שהאוטובוס לא הגיע והצטבר ציבור והחלו רבים להסתנן אל קדמת התור, כלומר, להעמיד פני תם וראש קטן ולצאת החוצה אל הרציף ולחכות בחוץ – כאילו שם זו מסגרת אחרת, מערכת נפרדת של עלייה לאוטובוס – בקיצור, מתכוננים לעלות בלי תור… ועשו זאת כל אחד בסגנון שלו, מי ישירות ומי מהיציאות הצדדיות, וניצבו על הרציף. עד מהרה נוצר גוש צפוף של אנשים בחוץ מחכים לאוטובוס וגם התור שבאולם…

ואני נמלאתי ביטחון רגוע ומתוק (אשרי הגבר) שגורל הניסיון הזה יהיה כפי שקרה כבר בעבר, שהגיעו שני האוטובוסים בבת אחת, זה שאיחר וזה שבא בזמנו, ויחדיו קלטו את כל הקהל ברווח ובצהלה… והייתי שלוו ובטוח כל כך שזה מה שיהיה עד שציפיתי במתיקות להתרחשות… והנה הגיע האוטובוס לאחר שחיכינו לו עד בוש ונכנס לרציף והחלו הדחיפות וקרב ההישרדות… ואני ללא מתח וללא דאגה וגם ללא טינה ממתין בסבלנות למפנה… השני הגיע ממש כאשר יצאתי מבעד לדלת אל הרציף, ואמרתי מיד לאנשים: 'אפשר לעלות עליו', אבל לא הרבה קפצו על ההזדמנות כי חששו שיקח זמן עד שיצא והעדיפו להמשיך להתגודד ליד הדלת של הראשון שהיה כבר רובו מלא… נו, טוב, השני חיכה מעט עד שעלו אלה שהחליטו לעלות וזינק לדרך חציו ריק (ויותר) והשאיר אחריו פנים נדהמות וזועמות של אותם קטני אמונה שהערימו והפרו את צוו המצפון והעלו בידם רק בושה… ואני חייכתי אל תוך הלילה מבעד לחלון זמן רב…

מן הסתם כך גם יהיה לעתיד לבוא.

מה יש לך להגיד על זה?

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*

12345