יום השישי ד' אייר, תרגיש בבית, אין לך מתחרים!
בס"ד
בצד אבני השיש
(מתוך יומן חיים)
בית עלמין הירקון, השמש שוקעת, אנו רק ארבעה. המקום כולו שקט, שומם מאדם, חמישים מטר מאתנו עומדת חבורה דלילה של אנשים ליד אחת המציבות – חסרים להם כמה למניין. הם קוראים אלינו ואנו ניגשים אליהם, והנה עוד שניים מופיעים מרחוק ומאותתים שנחכה – גם הם רוצים לומר קדיש… כאשר הם הגיעו ואמרנו יחד את הקדיש ידעתי עם לבבי שהקב"ה גמל עמי חסד על מסירות הנפש להגיע, וזכיתי לומר קדיש נגד הסיכויים…
ליד הציון של אמא אנו שותקים, מהססים, מנסים לגעת פנימה…
אמרנו את התהלים… השמש נפרדת מהארץ, עוד יום שכולו סוד חתום עבר, אנו לבד בכול המקום הענק, הפסטורלי הזה… ואז, אווירה שקשה לתארה במילים… רגש עמוק וענוג של כיסופים עולה בנו, מן תחושה של וודאות בנוכחות הקדושה והטוהר בעולם, והיותם נעלמים כל כך בדור הענוש הזה… ידענו שאנו אפופים מתנות קודש ורגשי טוהר גנוזים מן השמים ועמדנו נטועים, חווים את המוזרות של החיים, החידה האינסופית הזו, בין כל המצבות האלה, חשים את פרפורי הנשמה בחזה… הוד צניעות הנשמה… היא מתגלה, היא מרפרפת, השמים אדומים ובוערים באופק ואבני השיש מכסות את אינספור ישני העפר, שינה כבידה… אנו לא אומרים מילה…
השמש נעלמה. ואנו נפרדנו בלב שבור מן הקבר של אמא, המעמד והגעגועים… ואז אמרתי בקול, מה שנגלה ללבי לפתע: שאותם שבאמת השקיעו מעט מאמץ להמתיק לאמא את ימי זקנתה בשנתיים האחרונות, אלה אשר יצאו מעצמם (טיפה) כדי להתקרב אליה יותר לעת כלות כוחה, הם אלה שזכו להיות שם ולחוות מה שחווינו… לא יאומן. וביניהם גם אני, בנה, תודה אבא!
עשרה חודשים אחרי – העליה אל הקבר של חמי, נתן בן שמואל אליהו ז"ל:
אבא, אתמול, בבית הקברות בחולון, היתה תחושה וודאית, מידית, של אפסות חיינו. היותם עראיים כל כך. היום – הנה, בן האדם כאן, וכאילו הכל מובן, מחר כבר איננו! אבל רק אתמול… אין אבל, זהו. היה ואיננו. כמה דמעות, כמה ימים של חשבון נפש, הכל ממשיך, עסוק ותוסס, כבימים ימימה. עוד אבן צצה בבית העלמין, והיום במקרים רבים זו רק תיבת דואר בקיר המוות. החדשות מתחלפות, האנשים נחפזים. להם זה לא יקרה… שוכחים, מתעלמים, מהמצודה שפרושה על כל החיים, מוכנה ובוחנת, מעל ראשם. הופ! הנה, נשלפו כמה מהאקווריום… נו, אז מה כל הרעש והצלצולים, כל החשבונות הרבים? ממש מגוחך.
מה כן? אז מה כן?! רק הרוח. רק הנשמה. רק אחוות הנפשות, ועד כמה שאפשר שמחה, והפנים אל עולם הבא, אל הנצח! 'אין אדם מת ואפילו חצי תאוותו בידו', הוא לא יספיק כלום, חבל על המתח והלחץ, זה תמיד יהיה באמצע… כדאי להתרכז בשמחה! התורה אומרת שצריך לבחור בחיים: בשמחה האמתית.
ואנו, החבורה שהיגיעה, התמהמהנו יותר מהמתוכנן כדי לומר קדיש גם ליד מקומות המנוחה של קרובי משפחה שלא תכננו לבקרם, ולכן לא חשנו כיצד השמש צוללת אל הגלים… כמה מאתנו כבר נפרדו והלכו להם לכן גם לנו לא היה מניין, ונהיה כה מאוחר עד שכמעט הפסדנו מנחה, ואפילו ביחידות… כעת נותרנו מתי מעט בשקט הפושט על עשרות אלפי המציבות הדוממות על האדמה, בינות מבוך שבילים וסמטאות מכוסות אבק, מבוך שלם… והנה, נתהוותה אווירה מיוחדת במינה, נדירה, כאשר נותרנו לבד, דוממים בין המצבות הדוממות גם הן, חווים רגעים נדירים, נדירים… אשתי חכתה לי עד שאגמור מנחה, אלה היו רגעי איכות…
קודם, כאשר פסענו כולנו לאורך השבילים, עצרנו והשלמנו מניין לקבוצה של שלושה אנשים שלא הכרנו: שני גברים שנראו חילונים ואשה צעירה עם כסוי ראש. הם עמדו ליד מצבה של נפטרת בשם זוהרה, והמבוגר בהם היה מנקה את המצבה באהבה כה רבה ונושק לה, אחר כך הוא והאשה בכו כאשר הוא אמר את הקדיש. זה היה כל כך מרגש… יותר מאוחר, כאשר היה חסר לנו אחד למניין, התקרב אלינו מרחוק גבר צעיר שראה (או חש) את מצוקתנו, אדם עדין ונפלא… ביקש כיפה… באיזו עדינות ורצינות הוא עמד שם וחיכה עד שנסיים לומר עוד כמה מילים של התחזקות. הוא הגיע מרחוק, מעבר לגדר, ממש לעת השקיעה… אנשים שם יודעים את האמת: שכל הווייתנו חלשה וחולפת, היא מוזרה וחסרת תוחלת. אלא מה? רק נצח נשמתנו. שלך, שלי, של כולנו, היא ואין עוד!
ואז, עם צאת הכוכבים, הייתה הצפירה לזכר הנופלים במערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה – הצפירה המעיקה, פולחת לב הזו שפתחה את אירועי יום הזיכרון – ואנו שם עדיין ליד צבאות הנופלים, המוני מציבות הנופלים, נופלי מערכות החיים – צפירה זו השלימה את האווירה…
אבל הרבה קודם, כאשר עוד היו קבוצות אנשים לא מעטות פה ושם במקום הדומם אפוף ההוד הזה, גיסי, מאיר, אמר דבר נפלא. הוא התבונן סביב ואמר שחסד אלוקים, שמפצה וגובר על קול הנהי העולה מן המקום העצוב הזה, הוא המראה היקר, שגלוי לכל עין מסביב, שליד כל מציבה ומציבה (כל אחת בעתה) עומדת קבוצה שלמה של אנשים בכל הגילים, חיים וקיימים, והם צאצאים ישירים של אותו הנפטר.