מאיפה הוא בא?

בס"ד

מאיפה הוא בא?!

מקרה שהוא בגדר של קוריוז אבל הוא אינו נמחק מלבי, כנראה שאני חייב לספר אותו.
ברכבת הקלה מהר-הרצל לכיוון התחנה המרכזית, בדרך הביתה, עייף וסחוט לאחר יום לימודים, הייתי כנראה מנמנם בהקיץ והפסדתי את הירידה בתחנת 'קרית משה'. קמתי בסערה אך הדלתות כבר ננעלו, ולא עוד אלא שראיתי מהחלון את קו 74 ממתין ברמזור, הוא האוטובוס שהיה לוקח אותי להר נוף לו ירדתי בזמן, ועכשיו עלי לרדת בתחנה המרכזית (שהיא הבאה בתור) ואאלץ להמתין עוד כעשרים דקות לאוטובוס הבא… (או הו, מן הסתם תבוא עכשיו הסתערות של גל עכור בנפשי – הם נוצרים הלוך והיווצר בתהומות הנפש, גלי הנפש העכורים האלה ושוטפים איתם הרבה אנרגיות טובות אל הטמיון)

ובכן, מה שברור הוא שלא הייתי באמת ממהר כאשר נפתחה הדלת בקצה הרכבת שם בתחנה המרכזית. הייתי במין השלמה כהה, ואף על פי כן לא נתתי זכות קדימה לגברבר צעיר שעמד שם בצד הדלת וחיכה לרדת אף הוא. הכתפיים שלנו התנגשו (שם, בקצה הרכבת, יש רק דלת אחת) ושנינו נרתענו… אני מיד הודיתי על אי סבלנותי וסימנתי לו לרדת. הוא וודאי היה לפני, רק שהוא בא מהצד ולי היתה גישה נוחה יותר לכן הרשיתי לעצמי לנסות להקדים אותו. אבל זה לא עבד והוא התבונן בי בשקט ועשה תנועה קטנה אך מלאה סמכות בראשו שארד. עינינו נפגשו. הוא היה בחור ישיבה בשנות העשרים. לבוש שחור לבן, אך לא רשמי מדי, בהיר, שיער גלי צהוב קצר, בעל גוף חסון ולא גבוה מדי. אני הייתי, כמובן, הרבה יותר מבוגר ממנו… אז חייכתי אליו בעייפות ואמרתי שוב: 'זה בסדר, אני מצטער לא שמתי לב, רד!', אבל הוא בנימוס לא זז ממקומו וחזר ו'הורה' לי בראשו לרדת במין איפוק עדין מלא כוח כזה, כולו חדור שקט. התרשמתי מאישיותו, לא מוצאים רבים כאלה, נכון? אצל בני תורה (כמוהו) זה מצוי יותר.
לא התעקשתי, הוא מפרגן לי כבוד, נזרום עם זה, וירדתי.
הוא ירד אחרי. והנה, אני רואה אותו מתחיל לרוץ כברק, מזגזג בין האנשים, חוצה באומץ לב את הכביש (שהיה סואן) ומגיע ברגע האחרון לקו 32 שעמד בתחנה מעבר לכביש וכבר נסגרה שם הדלת ואני מרחוק בלחישה נדהמת ממלמל, 'אנא, אבא, שהנהג יפתח לו את הדלת'. האוטובוס עזב והותיר אחריו תחנה ריקה…

הוא כמובן ראה מהחלון של הרכבת את האוטובוס שהוא צריך, 32, מגיע אל התחנה ממול וחיכה ליד הדלת כדי לרוץ לשם מיד.