חורף של נסיון – תש"פ

בס"ד

חורף של ניסיון

(נכתב בסמוך להתפרצות הקורונה)

הבוקר שמעתי איזה פרופסור ברדיו שמתפלא איך עולם שלם נכנס להיסטריה בעניין הקורונה ואמר: 'כנראה שגם מחלות פסיכולוגיות מדבקות מאוד, ברמה של מגפה'. כלומר, יתכן ובעוד כמה חודשים יצבטו אנשים את עצמם ויאמרו, וואו, איך נסחפנו כולנו, לא היתה שום סיבה אמתית לזה, פשלה, וישכחו מהכל… אותו פרופסור אמר גם שאין המחלה הזו באופן יסודי שונה כל כך בהתנהלותה, ואפילו בהיקפה, ממחלת השפעת שגם היא הטילה עד לאחרונה את מוראה עלינו וגבתה קרבנות ואף על פי כן לא נתקפנו בהלה כזו. הוא מדבר בקלילות על חולים, הוא אומר: "יש הרבה מהם תמיד. קצת יותר, קצת פחות, מה ההיסטריה?" גם אם יש אמת בדבריו, דבריו מעידים שהוא לא מספיק מודע לייסוריו ולעוניו של זה החולה בשפעת – כל שכן אם הוא מבוגר וכל שכן אם זה קורונה – כי למרות שעל פי המספרים המוכרים קרוב לוודאי שאותו חולה יחלים, הרי אותם הימים בהם הגוף מתנודד והחרב מונפת, הם רוויי צער ומלאי דמיונות ופחדים כה מייסרים עד שאדם מוכן לצאת מגדרו ולעשות כמעט הכל על מנת לא להיקלע למצב הזה.

ראו כיצד רוב הלבבות בערים הגדולות שלנו, בשכונות, ביישובים, מייחלים בכל הכוח לשוב אל תחושת הוודאות הפשוטה בחייהם… כל כך הרבה תעצומות נפש ומשאבי כוח נעלמים נתגלו, אינסוף חיים חדשים פועמים בלבבות בזכות הניסיון הכביר הזה. נמס כל לב שמבין, שיודע על מה אני מדבר. זה הרואי, זה נפלא לראות כיצד מתגלים כל רזרבות החיים האלה, הרצונות הטובים, מסירות הנפש, הלבבות היוצאים מכליהם להיפגש, לאהוב, לגפף את היקרים להם ואת כל האדם… וזה אתה, אבינו מלכנו! זה אתה שנטעת בנו את תשוקת החיים הזו, אתה חי החיים, החפץ בחיים, אתה שנפחת בנו נשמת חיים, רצון אינסופי לחיות. אתה תרחם כי אתה בראת את הרצון האדיר הזה, את הגעגועים העצומים האלה אל החיים… אליך!

ואני רוצה לספר לכם על ימים ארוכים של נסיון, ימים נגועים במין שפעת, כמה חודשים לפני הקורונה, בהם הרגשתי כל כך לא טוב, ובס"ד, לקח כמה שלקח עד שהם עברו בשלום, כי לעולם חסדו, אבל זה לא היה קל. וכדי להמחיש את עולמו הפנימי של החולה אעתיק לכם קטעים שכתבתי באותם ימים ביומן חשבון הנפש שלי, המתארים את העליות והירידות שחוויתי (שמן הסתם חווה כל אחד שמרגיש לא טוב).

ובכן, בערב שבת קודש חנוכה (תש"פ). היתה הדלקת נרות נאה עם דמעות ותחנונים לבקוע אל האור, לעשות איזו חנוכה (התחלה של משהו) בחנוכה, אבל הלילה אחרי היה קשה והראש כאב, ובעיקר אני מתחיל להשתעל שיעול מוכר, יבש ומתיש, שיעול שכל שנה (כמעט) רודף אותי וממאן להרפות ואט אט תחושת החום והשפעת מתפשטת… ואני, הרי, הזמנתי כמה חברה מאילת למסיבת חנוכה מחר במוצאי שבת, ומה יהיה? אתה מלכי, אב הרחמן, יכול להפוך כל דאגה וידיעה של הלא טוב – לטוב. אנא, עזור לי להביט עכשיו דווקא אל ברכותי ולשמח את עצמי… עזור שהמסיבה תהיה איחוד לבבות ענק ולא חלילה מקור להדביק את בניך מאילת בשפעת, אנא. ועזור לי גם לפתוח את הפה ולא להפסיק לבקש… אנא.

יום שני, 'זאת חנוכה', תש"פ. ובכן, לאחר שלושה ימי חולי עולה ויורד בניצוח כדור האיבופן אני מרגיש יותר טוב. כלומר, כבר 1.30 בצהריים ועדיין אני לא מרגיש חולה. השיעול עדיין ממשיך, וכאבי הגוף והגב התחתון שהם מסימני השפעת וכן התיאבון החלקי, הכל ממשיך, אבל נראה לי שבאהבתך ורחמיך זה בדרך החוצה, כן יהי רצון. וקשה להיזכר בכל מסכת הביזיונות וההשפלות שהיו חלקי מן השמים בימים האחרונים, אבא, כלום לא עמד לי אלא בוטשתי שוב ושוב, ואין אני כלום. בצק חסר חן ותועלת, חסר מעלה, כושל ונכשל, ירא ומבוהל, רדוד ומשעמם, רדוף זיכרונות כואבים של משגים גדולים… המסיבה במוצאי שבת של החברה מאילת היתה מהומה על לא מאומה כי רק בודדים הגיעו, וחיה טרחה ואירחה והיה נחמד אך אני מרגיש חולה, דואג ודואב והלילה עבר קשה… ולמחרת, ביום ראשון, תור אצל רופא המשפחה, רופא חדש, והוא משוכנע שזה ווירוס ולא תועיל אנטיביוטיקה למרות שמאוד ביקשתי אותה (מניסיון העבר) אבל הוא לא רצה… ובערב פגישת 'זאת חנוכה' עם הילדים (בלי הנכדים) והיה מקסים אבל אני סופר את השעות עד ללקיחת הכדור של חצות… הלוואי שלא תסתיר את פניך, אבא, מכל בניך אהוביך ילדיי וכל אשר להם וכל ישראל הזועקים אליך כל העת, אבא, יהי חלקי עמם, אנא. שחט לגמרי את גאוותי, שורש המשגים האומללים שלי, ראש פורה כזבים שכמוני אהיה מי שאהיה…

אתמול היה לילה מיוסר בעליל עם כמה רגעים מסויטים ממש של מעין תנועות בלתי נשלטות, חלילה, וערבוב דעת מבהיל עם בחילה וסחרחורת. לא יכולתי אפילו לקוות לישון וזה היה נורא. בלב הלילה לקחתי עוד כדור והוכיח עצמו כידיד נאמן, תודה השם, וזכיתי לשעתיים של מנוחה לפנות בוקר… אני משתעל כל הזמן, כל הזמן, ודווקא כאשר התפילין עלי השיעול מחולל בגופי בזיונות,  איזה עלבונות אבא, איזה עלבונות. אנא, כתוש לגמרי את גאוותי ואצא לחופשי אנא, רק לא על ידי ייסורים וחוליים רעים.

כמה קנאתי בציפורים שראיתי הבוקר מהחלון… הבטתי אל תמונת הבוקר הצלול, השקט, הירושלמי, אבל הוא היה כל כך קריר עד שלא יכולתי להשאיר את החלון פתוח יותר מכמה דקות. כל כך הרבה חיים זכיתי לראות: בריות עוברות ושבות, מנסות כולן לתפקד בבוקר נהדר, נחשק שכזה – נהנות ממנו, חיות בו. ואני מתבונן מן הצד, לא שותף. ישנן אינספור פעילויות שאדם לא שם לב אליהן כלל כאשר אתה, אבא, מקיים את שלוותו ומעמיד להרריו עוז. אבל קשה לבצע אותן והן חסרות ונחוצות לו ואין לאל ידו, כאשר הסתרת פניך והיה נבהל…

ומה שווים חייו ועבודתו של אחד כמוני, איפה אני בכלל, נקודה של חיים כלואה בגוף משתרר ומשעבד, כמה קשה להאמין לאחר 5 ימי חולי שתפילותיי עושות רושם, שעבודתי נחוצה באמת לאיזו תכלית, שיש אי שם, אי רגע, בהווייה, כוח שמכיר, שאוהב אותי, שמושיע את חיי… ובאמת, הבל כל הדיבורים האלה, כי כל כך הרבה פעמים גאלת אותי, אבא. ונזכרתי (אתה הזכרת לי!) אודות האברך, שר החסד, ה.ק. כיצד הפך להיות עלוב, לכאורה, כאשר כל משכבו הפכת בחוליו. כיצד לקה מכה קשה ואנושה, כמעט מכת מוות. מי היה מאמין עד כמה סבל ודוכא, ואעפ"כ, הנה, רוחו איתנה, הוא מלא אמונה, הוא נחוש להמשיך לעשות כל מה שהוא יכול, הוא אפילו זוכר לחייך… הוא יהיה לי למורה דרך!

ועלי, אם כן, להתמסר לגמרי לכל מה שאני עושה כיהודי. אין מאומה מלבד זה! בחוץ זה מן הילולה של גויים, סרט אבסורד עם דמיונות של תענוגות ואינסוף טעויות, רוטט כולו בפרפראות של חולי – עולם זה שוב לא יגזול את זמני… הנה, בקע אלי אור מהשיעור בדף היומי של א.ס. (שבני הבכור המליץ עליו בהתלהבות בפגישה האחרונה שלנו ב'זאת חנוכה', והצטרפתי, תודה, מלכי) והוא איש עסקים מצליח, דובר אנגלית, בגיל העמידה, ואין לו בעולמו כלום מלבד להיטותו ומסירותו אל הדף היומי. זו נחמתו, זו תהילתו, אלה מעייניו. ומה הוא יודע שאיני יודע? מעתה, הוא לי לדוגמה! אני רוצה להיות שלם ומרוצה, נרגש ומאושר עם כל עניין ודבר של יהדות שאני עושה, והשאר – אחיזת עיניים. ואם זה מגיע רק טיפין, טיפין, מתוך מצב עלוב כמצבי בהווה אז האברך ה.ק. לי לדוגמה…

ועוד עידוד ועקשנות לטובה, אלמד מאותו כלכלן בעל שם עולמי – ג'ון משהו, הסכיזופרן האומלל שראינו בסרט שעשו אודותיו – איזו מחלה איומה, והוא מצא דרך לחיות ולהצליח (כאשר האימה עוד בקרבו!) וזו באמת ההדרכה של מורי, הרב ק., בעניין היצר הרע: הוא בשלו ואתה בשלך. הוא יושב לך בסלון כמו קוץ בגרון? התעלם! אתה חייב לא להתבלבל! יבוא הרגע והוא יצא! הנה, נאמר בפרשת וישב: "וימאן" (כאשר יוסף מאן להיענות לאשת פוטיפר), עם טעם נדיר על המילה הזו שנקרא 'שלשלת' – רמז לשלוש – לומר לך: אם אתה ממאן שלוש פעמים כנגד היצר הרע – הוא עובר. הוא לא יוסיף להציק לך.

יום רביעי בבוקר. חולשה שמימי לא זוכר. מסכנים התלמידים, תלמידיי, יהיו להם עוד כמה ימים בלי אנגלית (ובלי שעו"ב). החולשה שעל סף עילפון הזו באה בגלל הלילה הנורא שעברתי. כבר אין לי מילים. ליל בלהה, מוכה אימת שיגעון, שהיה לי כאשר לקחתי 2 כדורים בסביבות חצות לילה וציפיתי שישפיעו הכדורים לטוב וירגיעו את הגוף ואולי גם ירדימו אותי כפי שהיה עושה האיבופן, אבל השפעתם מתמהמהת והיא מועטת ואני במתח סמוי, באי שקט שאינו נותן לי לישון ומשווע למנוחה, להחלפת מחשבות, ואין לי על מה לחשוב (איזו פשלה)… ואני מתייסר במין נים לא נים בלתי נסבל עד שקמתי והלכתי לחדר לימוד למרות שראשי כהה וכואב וממש איני מסוגל לכאורה לפתוח ספר וכל אוכל תתעב נפשי, אעפ"כ אמור להיות תמיד משהו שהנפש עדיין מסוגלת לעכל ולאחר זמן התעייפתי ואמרתי אקח ואבן וכך אבטיח לעצמי אולי 3 שעות שינה, הרופא אמר שאין ניגוד בלקיחת שניהם. ולקחתי את הכדור וחזרתי למיטה ולאחר כשעה קמתי בעל כורחי והייתי כמשוגע, ראשי לא בשליטתי ומחשבותיי מתרוצצות בו כברקים ללא קשר ואיני מסוגל לחשוב נורמלי. רגלי לקחו אותי אל המטבח וחזרה והייתי על סף אי שליטה בדעתי. היא היתה מתרוצצת במהומה קקופונית של מחשבות… לבסוף נרדמתי למשך שעתים וקמתי, והנה אני מרגיש בריא מבחינת ההצטננות וגם השיעול, אך חלש כצמר גפן… אני צריך להתגבר להאמין, כנגד הוודאי, שמשהו יקרה ואני כן אצליח ללמוד משהו למרות שזה כמו לעמוד מול חומת סין, אך עזרי מעם השם קונה שמים וארץ. וההמחשה היפה שלי לביטחון הזה אמורה להיות העובדה  שלאחר ניתוח הבלוטה, כאשר שכבתי עם צינורות מטפטפים פנים וחוץ, לאחר הרדמה ארוכה, מרגיש רע במובן המר של המילה, הרופא אומר לי במין קלילות שרירותית, מקוממת, 'מנותקת מהמציאות': "רד מהמיטה, רוני, ועשה כמה טיולים במסדרון, זה חשוב מאוד בשבילך". ואני, מעי וקיבתי עלו אל גרוני, בטני התכווצה מסלידה רק לשמע הרעיון. כל שכן לנסות להוציאו אל הפועל, זה היה נראה הזוי. ואעפ"כ אבינו מלכנו הושיט ידו ויצאתי מן המיטה ושוטטתי מעט… אם כן, נעשים ניסים סמויים כאלה.

ועברו עוד כהנה וכהנה ימים אפורים, ימים הנאחזים בתקווה בעוד נחל המרירות עובר עלי. ואני שב ואומר לאשתי שאני יודע (לפחות אמור לדעת) שהכל בוודאי יתהפך לטוב, לטוב נפלא, ואין מצב שלא! כי תפילות ראש השנה (באומן) היו עצומות מעבר ליכולת התיאור. חגיגות צהלת ההכתרה, הוד הרחמים, חדוות נצח המלכות, תפארת המרומים, כל אלה האירו בזיו כה יפה בסערת התפילות עד שלא היה מקום לשום פקפוק  ששנת ישועה וגאולה מזומנת לנו. זה לא היה חלום, זו לא היתה אשליה או פנטזיה של התלהבות סרק, זה היה אמתי למעלה מיכולת התיאור, ואני דבק בזה, אני יודע שזה היה! זה קרה וזה יאיר בקרוב לנו ולכל ישראל באור ימות המשיח. ראש שנה כזה לא היה דמיון, חלילה מלהסתפק בזה.

(ואני מדלג) … ובכן, זהו, כבר חודש מאז התחלתי להשתעל שיעול מוכר ושנוא וידעתי כי מתקרב ניסיון דמוי שפעת. ועתה, חודש אחרי, החום, החולי, החולשה ובעיקר השיעול, אינם מרפים, עדיין תקיפים. אחרי שכבר האמנתי שאכן ריחמת בגלוי, אבא, שסוף, סוף, אכן ריפאת אותי, אנא, אנא, אבל, לא… זה נמשך. וכנראה שלא שמחתי והודיתי ונפלתי על פני בתודה כאשר הרגשתי מעט יותר טוב ולכן ההסתר גבר… והרופא מתעקש שוב ושוב שלא לתת אנטיביוטיקה, וכך עוברים עלי הימים כשאני מתפתל מרוב רצון לשנות את אורח חיי, לצאת אל החירות מכל המלכודות של הקטנות ולהיכנס אל השדה אשר ברכת, אבי. ואני יודע שאסור לי לעולם לחזור אל מה שהיה, חס ושלום, חס ושלום, לעולם לא עוד! לא עוד אל שביעות הרצון של אחד שמניח כמובן מאליו שלו זה לא יקרה (ולכן מתערער ומובס, חרד כולו כאשר זה דווקא כן קורה)… אלא, הכנעה, אנא! ענווה, אנא! רצון נורא להיות שמח תמיד, שמח בחלקי – מדבר, ומדבר, מבקש ומודה, מדבר ומודה… ואני ממהר לרשום את מאור פניך והשגחותיך, אבא, בימים האחרונים, לבל יידום לבבי מפחד, ח"ו. הנה הן: צילום ריאות תקין, הללוייה! והבדיקה היתה באולם ריק (כמעט) כאילו חיכו כולם לי. והאוטובוס היה ריק, ספיישל. בדיקת MRI אבא, בהדסה הר הצופים (בגלל ירידה אסימטרית בשמיעה) עברה וכלתה, ולא כצעקתה. וכל משך הבדיקה לא השתעלתי אפילו פעם אחת וגופי לא השתרר עלי. מה אומר ומה אדבר. והיום בבוקר לא היה לי חום כלל. תלמידיי מכירים לי טובה בעליל כאשר הם רואים כיצד אני מתגבר להגיע ולמסור שיעורים ואפילו לנגן ולשיר איתם, זה רק אתה, אבא. מאזינים לשעבר ממשיכים לפקוד את האתר ולפעמים מגיבים ומודים, והאתר זינק (הערב ממש) אל 400 הורדות. אני מתמיד בדף היומי וזה ממלא את דעתי. האדמו"ר מבוסטון מאיר אלי פנים והחברותא עם ברוך ממשיכה כסדרה (איזה יהודי הוא!) הנה לאור כל זה מה זה בשבילך כמה שיעולים ואיזה חיידק בגרון, אבא? זה כלום! אהבתך וישועתך בדרך ובגדול, נכון?

יום רביעי אחה"צ. הו מלך, הלילה היה ליל ייסורים מופלא. השיעול גואה בי ואני משתדל להסיח דעתי ולהחזיק מעמד בלי להשתעל, עד שאני משתעל או, הו! וזה חוזר על עצמו אינספור פעמים ואני חוזר ומשנן לעצמי את הפסוק: "וידעת עם לבבך כי כאשר ייסר איש את בנו ה"א מייסרך" עוד ועוד, חוזר עליו אינספור פעמים בתקווה שהמילים יבקעו אל הלב… החום שלי גבוה, אני מרגיש היטב, וכדור כפול כבר לקחתי… מאין יבוא עזרי? וברגע מעל הזמן, במרוצת הלילה, רגע שעמדתי עליו, ידעתי לזהות אותו, פלא פלאים, החל החום לרדת. עד שלפנות בוקר, למעשה, הייתי חלוש ושותת זיעה והחום ירד לחלוטין… ואני נים לא נים מרוב חולשה אחר לילה לא לילה… לא התפללתי שחרית, אך נזכרתי לומר ק"ש בזמן, תודה השם. וכך לפני שעתיים חיה "מבשרת" לי שאין לי חיידק שעלת. ואני דווקא קיוויתי שתיפתר התעלומה, אבל לא! נו, אז אני לפניך מלכי, רחם עלי, אתה גואלי ומיטיבי מעודי, אל תילחם בי, חלילה. מי אני? נכנע! נכנע! נכנע!…

יום ראשון שאחריו. עשיתי מעשה ונסעתי למרכז העיר אל רופא א.א.ג. במרכז הרפואי ומיד כאשר בדק אותי (עם מצלמה דרך האף) אמר לי: 'אתה צריך טיפול אנטיביוטי!' וידעתי שאתה, אבא, שמעת את תפילתי. בדרך חזרה מהרופא עם כדורי ה'אוגמנטין' ביד, צמודים אל לבי, ברכבת הקלה, אחד תימהוני מתיישב לידי ומשמיע קולות משונים מפיו של צלילי ג'ז ופופ כמו אוטיסט – פניו מוסתרות בקפישון. ואני מתכווץ במושבי ומבדיל עצמי ממנו אבל כאשר אני קם לרדת הוא קורא אחרי: 'החגורה שלך!' חגורת מעיל הגשם האהוב שלי נשארה על המושב, והנה, התברר שהאיש הזה דווקא נחמד, וראיתי את פניו מבעד הקפישון, והודיתי לו. עוד שיעור בחיים, אחד מני מיליונים. מתי נלמד? היש סיכוי שנשתנה?

שבוע ימי האנטיביוטיקה: בלב השבוע היה יום הנישואין שלנו, אבל היא נשארת בלילה עם אמה שאושפזה בהדסה (אשרי האם שיש לה בנות כאלה), ואני לבד בבית העצוב. איזה חולי לב של עצבות וכיליון לב, איזה צער נורא, געגועים ללא מרפא, עצב תהומי קורע לב על סף הנצח, כך חוויתי… אנוש, כל כך אנוש, הרגשתי, כי הייתי על סף גלישה לחרדה בגלל הרצון הנורא להבריא עם האנטיביוטיקה, ומזג האוויר בחוץ חורפי וקודר, קר ורטוב. הו, תודה, השם, תודה שהרחבת לי באותו לילה עם ידידי ברוך קלמן וידידי יעקב ונטורה שהגיעו והיה לנו נחמד ביחד… ולמחרת היא הולכת משם ישר לעבודה ומבטיחה לבוא ב 6.30 והשעון שלא מכיר אף אחד עושה את שלו ומגיעה השעה, וכל דקה שחלפה בלי דפיקה בדלת נקבה נקב בלבי… רעייתי, חברתי לחיים עשרות שנים, בת זוגתי לחיים שלמים, איזה מושג נורא זה, מתיך לב וכליות, כי החיים כל כך משונים, חולפים מבלי שנוכל לאחוז במשהו, רק געגועים אינסופיים עם כאב עמוק של החמצה, חרטה נואשת, תהומית… הנה משפט שקראתי איפשהו בגוגל: 'כמה מייגע (נפשית) זה וודאי יהיה אם יצטמצם כל סיפורו היסודי של העולם למקרה סתמי של כמיהה נכזבת…'

ואני ברצון נורא, נורא, להיות בריא. זה ממיס לב. ייחול כל כך נורא… הדביקות, החרטה הם כל כך נוגים, ענקיים. החולי הנמשך הזה בדרכי הנשימה, דווקא שם, מלמד אותי שוב ושוב, עד שייפול האסימון, שיש להודות בפה מלא, בקול רם, ובמלוא שתי הריאות על כל דבר, לספר על כל דבר ולבקש על הכל, זו קריירת הזהב!

האנטיביוטיקה לבסוף עשתה את שליחותה ואני אגם של הודיה, אך לא לגמרי, לחרדתי, לא לגמרי. החולי, תודה לך מלכי, אכן נרפא אך עדיין הגרון לא לגמרי חסון, לא נקי, אלא רגיש ומגורה עם זכר עקשן לשיעול. השארת לי מסר מלפניך לזכור לשנות את חיי, לא לשכוח…

פורים היה נפלא. תודה שאין לה גבול, אבא. תודה. תודה, איזה יום! ואז מגיעה הבשורה (חמישי ט"ז אדר) שהסרת ממני עול דרך ארץ: כלומר, נסגרו מוסדות הלימוד! אנו כבר בצל בהלת הקורונה. ובמוצאי שבת הבהלה פרצה לחוצות ולשווקים וכל בתי העיר מלאו חרדה, רוקנו את המדפים. חיה הגיעה הביתה עוד ביום ששי עם עגלת קניות גדולה. ואתה תושיע – תעזור לנו לדבר אליך! ואתה תושיע – תתן לנו חיים של חילוץ עצמות! ואתה תושיע – בלימוד גמרא וענייני הפסח! ואתה תושיע – לגלות תמיד את הבשורות הטובות שאתנו בכל עת! אמן.