מה יחזיר את השמחה?
בס"ד
מה יחזיר את השמחה?
(הרהורי פוסט-קורונה)
בכזו קלות, כרעם ביום בהיר, הכל התמוטט. אנשים כדגי הים. לאחר הניסיון המטלטל הזה (בהלת הקורונה) לא תתכן, לכאורה, שמחה, נכון? זכר העובדה שדבר כזה קרה מטיל צל שחור על החיים כולם, על התכניות, על הדעות. איזו שמחה תוכל לרפא את הלב הנרתע באי אימון, מאוכזב, לאחר שהחיים גילו לו את ארעיותם, את שרירותם? מן דוק של דיכאון, חלילה, יורד על הכל ובעיקר על הלילות. מה יוכל לנחם? לחדש את האימון בחיים? לחדש את ההילולה שהייתה עולה מן הכוכב…
מה טעם "להעניש" אנושות שלמה אם אף אחד לא מבין למה? לא יודע לפרש נכון? אירוע שאינו מתפרש באופן ברור הרי מבחינה חינוכית הולך לאיבוד… גם ישראל לא נבדלו מן העמים באופן ניכר, משמעותי, כאשר זה קרה. נכון שבהיקף המחלימים ומיעוט החולים (בגל הראשון) היה ניכר שיש כאן השגחה, אך זה רק למי שרצה להכיר ולהתחמם, כי הראייה לא הייתה וודאית, ומי שרצה לפקפק הרשות הייתה בידו לגמרי! אין מי שיסתור את דבריו, אין קצה חוט, והארץ נבוכה.
באמת, אמור היה להיות קול בלב שמצביע על אמת פשוטה: 'ומה המהומה? וכי לא היו תקופות חשוכות יותר, אנושות יותר, בדברי ימי עמנו? וכי לא נאלצו אחינו ואבותינו לעבור דרך תהומות כואבים ונוראים מאלה, ועמדו בזה בגבורה? וכי לא גיששו מבעד לעלטה סמיכה בהרבה מזו של היום והדליקו בה נרות? ומה השתנה לפתע?'
אך אנו, מפונקים שבמפונקים, כבר יגעים. קצרה נפשנו בטלטולי הדרך, וגם הזוועה שעברה עלינו לפני דור, נדמה שאין למעלה ממנה ואין לנו כלים להכיל עוד… וגם כל כך הרבה התחולל בדור האחרון על פני הכדור הזה, כל כך הרבה התרחשויות ושינויים שהפתיעו, חידשו והתחדשו, שינו והביכו, עד שהנפש נמתחה עד קצה גבול יכולת הציפיה… אין בה עוד כוחות לחזור לשגרת ההסתר של 'עולם כמנהגו נוהג', של 'ממשיכים כאילו לא קרה כלום'. זה נדמה עליה קשה מנשוא. הנפש עייפה מציפיות שווא, מציפייה לאיזה סימן, איזה מפנה… היא מבולבלת.
האם נוכל לחגוג מסיבת הודיה מתפקעת מתודה ברגע שתחלוף רשמית סכנת הנגיף? האם היא אי פעם תחלוף? האם נשמח בלב עליז כאשר ישוב ויעלם הזיהום אל מאורתו האורגנית, הזערורית, וייבש שם הוא וכל בני מינו, ויניח לנו? יניח לנו לעשות מה?? לחשוב מה?? האם לא נזרקה בנו מרה שחורה בשל הצער המוזר הזה? אובדן העשתונות הזה לנוכח עוד עיוורון ביולוגי… ומה עכשיו? לאן? וכי לא ניצבת על פתחנו אימה גדולה הרבה מזו, כפרת עוונות, אימה של שינויים גורליים במזג האוויר שפירושם כליה?
השמחה שהייתה קודם, העשייה והמרץ של הימים שלפני, נראים כסרט מצויר לא רלוונטי…
ובכן, חברים, זה קולה של חלישות הדעת. כך היא נשמעת. הדיבורים האלה הם הפסקול של רגע של חלישות הדעת. אחד מאותם רגעים שבהם שוכחים להתחזק, ומיד הטבע המיואש מתגבר וכל דחפיו מתעוררים מתרדמתם העיוורת ומתחילים לבקוע ולחדור פנימה אל ספינת הנפש כמו גלי האוקיינוס…
אבל אנו לא מוותרים! לא עוד! אין כאן שום אמת, לא תובנה עמוקה, ריאלית, כלום! אלה רק גלי הייאוש המתנפצים ברוח השטות ומסתירים את החוף המנצנץ באופק.
הגאולה לאלתר מכל אימה וכל שכן אימת היומיום תלויה כמעט תמיד בהתבוננות. התבוננות! להט הלב אכן רחוק ממני, הוא צלל אל המצולות, אבל יכולת "יבשה" להתבונן יש לי. וכאן הניסיון. האם אתגבר לעשות איזה מאמץ להחיות את התמונה? איזו תחבולה פשוטה של התחזקות… בבת אחת, בתהומות צור הלב, השמש מגיחה מבעד העננים. ברק אלוקי של רחמים מנצנץ לפתע וממלא את הלב חיים חדשים. רחמים! רחמים! אפילו ריח קלוש מהם העולה בלב (שמגיע מתעלומות האינסוף) כבר גאל את הלב וממלא אותו תקווה. כל קלעי העצבות נגנזים, מתנדפים…
בשורת מנגינה אהובה מהדהדת בעדינות מרחוק בחדרי הלב שעלו מן הטומאה… אבל עדיין עולם הקדושה לא עומד על תילו לגמרי…
אל תוך חביון הרגע הזה, של חווית אמת רוחנית איזו שתהיה, הקב"ה ברחמיו מזרים פולס של חיים. הנה בת קול צעירה של אמונה שהטוב ינצח נשמעת מעבר לעייפות הקולנית. היא מאותתת מעבר להמולה האומללה, המזויפת, של חיי ההבל… מעט אור, שובל קל של מכחול הזהב, פס של גוון רענן מצייר שוב את האינטימיות שנעלמה, את התקווה שחזרה לפרוח – שוב מתחבר הכל אל לחישה תמימה. כל פתילי החיים המנותקים נשזרים שוב אל סולמות מוסיקליים של תקווה ומעניקים משמעות עמוקה לחדר, לחלון, לעננים הנוסעים על פני התכלת המסנוורת, לספרים שעל השולחן…
ואנו שומעים משהו, או רואים משהו, אולי איזו תכנית, אולי איזה שיר, איזה דבר תורה שבא מאלה המתגעגעים הטהורים שהקב"ה מזמן לנו ברגע הנכון… או תמונה של רגע אמתי עולה לפתע בזיכרוננו ואנו חיים אותו מחדש, חוזרים ומקשיבים לדברים ששמענו שיצאו מלב חי והם כטל תחייה… הסכנה חלפה הלכה לה! מה לי ולכל העולם המדעי, הסתמי, ההזוי, הנאבק במלתעות הדיכאון, בין גדרי התיל של מכלאות החושים. זה לא העולם שלי, כל תהפוכותיו לא מעלים ולא מורידים אצלי. מה לי ולכל ספקותיו וצפירותיו העולות ויורדות? בלבי כל ווילונות המהומה התחלפו בפנורמה של נופי היהדות ועולמי עומד שוב על תילו, עלה מן הרחצה ומבשר טוב…