כבר ז"ך בטבת והלב צובט! השיבה אל הדעת.
בס"ד
(קטע ממחברות חשבון נפש)
הימים חולפים אצלי במין חוסר אונים והשכינה מוחה דמעותיה… אין לי הווה כלל, בכל התפילות אני תועה מנוף אל נוף ואין לי הווה. טרדות בלתי צפויות, טעויות מגושמות נושכות את זמני, הבריאות רופפת ומאותתת באדום, אין בת שחוק על שפתי ולא על ליבי. אני מבוהל כדבעי ושוכח את כל לגיון ההצלה, גדודי החילוץ, החונים לצדי… הקטנות תפשה בי ומשטה בי כאוות שיפלותה. עכבר קטן וארור הדביר פיל מלא הדר כי התגנב לו אל תוך האף, וההר כולו יוצא מדעתו. זה העניין. יוצא מדעתו – אני חסר דעת. כל מה שקורה לי קורה כי אני חסר דעת. שם תפשו אותי… נו, אם כן, עכשיו מתחיל הסרט: "השיבה אל הדעת".
בשארית כוחותיי הרוחניים אמרתי שאעלה להתפלל מנחה במקום שיש שם נוף, מקום הצופה אל פני הרים ירוקים וכבישים לא ראשיים, שם אפשר עוד לרחרח עולם רענן, ואני מכיר מקום כזה… אין ספק שהשם יתברך הוא שנטע בי עצה זו, ונשפתי ועליתי למרות העייפות והחום, והיה גן עדן. חזרתי אדם חדש. בוטח בהשגחת השם. ידעתי שאני תחת כנפיו ויהי מה… ונזכרתי כיצד הרב שלי חיזק את עצמו ואותנו כאשר חזר ואמר: 'אשרינו, אשרי חלקנו, שאנו ניצולים מבית השימוש של אומן!'. הוא דיבר על בור הצואה הגדול שאתה יושב שפוף עליו, בור עמוק החפור בחצר כל בית כפרי (של פעם) ברחבי אוקרינה (ובעצם, בכל אירופה) והוא הולך ומתמלא לאטו… אבא מוריש אותו לבנו… מה עושים אתו כאשר הוא מתמלא? אני תמה, האם יש מי שיודע? בשנה הראשונה עוד היינו תלויים מעל המרק האורגני הזה עד שהגיעו האסלות… הוא, הרב, מתכוון שאנו לא מעריכים, אין אנו מכירים טובה נפלאה על כך שאנו נושמים אויר נקי של אמונה, של תקוות קדושות, לוגמים ניחוח של ספרים טהורים, של דעת! של דעת! אנו משום מה כהים מלהשתגע מרוב שמחה שנמלטנו מבית השימוש של אומן. לא יודעים להוריד דמעות חדווה והקלה על כך שאנו חשים את משבי החרות הרעננים נושבים בלבנו, על כך שאנו זוכים לשאוף מלוא ריאותינו כל יום אויר דעת צלול כיין, המולת בתי כנסיות ובתי מדרשות, קריאות חזנים והדי אמנים… איך השתנינו שלא לנשום את הגועל הבלתי אפשרי הזה שאותו נושמים מיליארדים יצורי אנוש כמונו. איך זכינו לרחמים כאלה שלא להיות מתבוססים בבית השימוש העולמי?! איך אומר דוד המלך: "ואני ברוב חסדך אבוא ביתך" – הנה, אומר דוד המלך, אני כמותם בדיוק! אני לא שונה! עשיתי כמעשיהם. וברוב חסדך אני מוזמן אל תפארת קורות ביתך, אל צהלת בבואת ייחודך, אל נועם מחשבות קדשך. אלו פי מלא שירה כים, כאוקיינוס, כמפל כוכבי האינסוף, אין אני מספיק….הו, תודה…הו, תודה… הו, הו, תודה, ת ו ד ה.
ובוודאי שאסור מכאן והלאה להיבהל מאף מצב רוח רע, רק לרחם… לרחם ולומר לאסיר מצב הרוח (לרוב, לי): 'המתן, המתן!' יש עוד חיים. נצור אש למען השפיות, בינתיים עזור לאחרים לחיות! זה יעבור, ואולי יתהפך. התפילות המצטמקות והולכות זה על מנת לתפוח. הקב"ה מקבל אותך בתשובה מכל מצב ורוח. יש לו צורך בלימוד שלך ובקבלת העול שלך אחרי כל מה שקרה, או שנדמה לך שקרה. אתה עדיין שליח עצום ויש ערך לכל מה שרצית ולא עלה בידך. אתה חש שההווה שלך נשדד, עיניך רואות ואינך יכול להושיע, עיניך כלות… דע, שהווה פירושו, שאתה זוכר עכשיו שכל מי שהוא מזרע ישראל יש לו לשמוח (בשמחת השם אשר שש ושמח בדירתו בתחתונים אצלו), עכשיו!
אצלך, עכשיו. לא יאומן! מי היה מעז לעלות על הדעת. לא נשאר פיוז שלא קפץ!
והתחדש לי שאם זכית להפסיק להיות כפוי טובה וזכית להיחלץ מבין גלי חלישות הדעת ועלית אל חוף מבטחים שמח, אם זכית להיכנע ולהתבטל בתפילה לפני השם, והודית, והודית, ורצית לצעוק את התודה עד שכל העולם יירתע בבהלה… אם נמלאת סוף סוף אמונה תמימה, עצומה, וכל החשבונות והצללים שבעולם פרחו, נמוגו, וכלום לא מאיים, כלום לא באמת קיים אלא הקב"ה, והוא שלך. הוא שלך! ואתה עולה ומטפס בדרכי ההודיה וזוכר לבקש על כל דבר, הרי אז, כאשר ההצלחה הנפלאה הזו מאירה לך פנים, היזהר שלא ייסוג לבך בענווה של שווא, פחד מפני עודף הצלחה, עודף קירבה, אלא המשך ובקש עוד על כל דבר הכי נשגב ויקר, על מדרגות והשגות של מסירות נפש, בקש ובקש עד אשר יאמרו לך: 'עד כאן! אין לך כלים לקבל עוד'. את זה אני לומד ממשה רבינו שכאשר למד לחוש (ולדעת) שהוא באמת מוצא חן בעיני השם עמד ביקש על כל משאלות לבו, והוא בוודאי לא ביקש זאת בגלל שחשב שמגיע לו, או שיש לו ערך בפני עצמו, הוא היה ענו באדם, הוא וודאי ידע עד לשד צור עצמותיו שהכל ניתן לו בחסד וברחמים, אעפ"כ נאזר בקדושה וביקש, כי היה רוחץ ברחמי השם: הראיני נא את כבודך!! ללא בושה. לא החשה עד שלא היה אפשר לתת עוד!