יום רביעי, נישא על כפיו, של י"ב מנחם אב! מבצע "עלות השחר"
בס"ד
התערוכה ביד ושם נמצאת (בשלב הסיום של המסלול שלה) במן מבנה קודר שמבחוץ נראה כמשולש ברזל ארוך, מגושם, ענק, לא גבוה מדי, ובפנים יש שרשרת אולמות לא גדולים הנפתחים זה אל זה ומתארים פרטים ועובדות משנות המלחמה. הפרטים המתלכדים אל מראה גהינום חי, גדול מכוח אנוש להכיל, גהנום בוודאי – לא בהשאלה – שהתנוסס על אדמת אירופה בזמן מלחמת העולם השנייה.
התאורה באולמות התצוגה קודרת ועצובה ותורמת גם היא להגדלת המועקה המצטברת בחזה. ככל שאתה מתקדם בנתיב האימים ככל שלבך נהיה מזועזע יותר… וכך עד השלב האחרון במסע, שלב השחרור של האסירים (אלה הנותרים) מהמחנות. שלב, שגם הוא אפור ועצוב: 'התחיינה העצמות האלה?'
ואז… זה נגמר! ואתה מתקדם החוצה ויוצא מעמק הזוועות היישר אל תצפית יפהפייה של הרי ירושלים… בבת אחת הכול מוצף אור בהיר, ולכל מראה עיניך מתנוסס הרכס שממול, ועליו טובלת בירק ובאור שכונה נאה מודרנית, בנוייה לתלפיות עם אבנים ירושלמיות בהירות, מחזה מרנין נפש…
איזה הבדל! איזה נס!
הם כמובן תכננו את זה כך.
אשרי העין, אשרי הלב שנעצרו המומים אל מול הפלא הזה.
מי היה מאמין? איך אפשר להאמין?! איך אפשר לגשר? האם זה אותו עם? האם אלה ילדי אותם האנשים? מי היד הכבירה שחוללה את גלי החיים החדשים האלה? וכי היא אותה היד שניפצה אותם?
צריך לעכל את זה. צריך, בוודאי, לעכל את זה, חברים.
ואותה יד הורידה אותנו בסוף השבוע אל הצער האילם, הבלתי נקלט של חורבן ירושלים (ט' באב) ו…הופ! הניפה אותנו אל תקוות חדשות, מרגשות שלא נותנות לישון: מבצע "עלות השחר".
ובכן, הבה נסביר, אל הדכדוך של שלושת השבועות (שהאמנו בתמימות שהשנה כבר לא נצטרך לעבור אותם) התווסף התסכול אין אונים של אזלת היד המקוממת של המדינה לנוכח האיומים מרצועת עזה. אחרי שכבר עשו כוחותינו סוף סוף מעשה מעודד ויצאו ללכוד את המרצחים שקיננו בבטחה בערי הגדה, הם מיד נרתעו ונבהלו מהצל של עצמם… כך זה היה נראה.
אלא שביום ששי קודם שבת ט' באב כבר נתבשרנו על החיסול המוצלח של בכיר הג'יהאד בביתו, בעירו הטמאה, והלב ניתר משמחה, ואז, בסמוך הודיעו שיש מבצע נרחב כנגד האויב וכוחותינו הם הם המפתיעים ומכים… יום תשעה באב והשבת שלפניו נראו אחרת. הצער המרגיז את הקרביים של עם לוקה, מבולבל מכאב, כהה מייסורים, פינה מעט מקום לציפייה מתוקה שאולי הנה זה בא, זה מאיר, זה מופיע, אור פני השם, משב הגאולה, משב מרפא על עם דווה: אולי תוקף נקמתו הכבירה, היוקדת, של השם יתברך באויביו הארורים מחריבי עולמו מתקיימת… וקיווינו כל כך להיוודע במוצאי ט' באב שקרה איזה מפנה מחיה לבבות, ברק נפלא של תשועה שלאורו מבזיקים פני השם, אבל לא את זה שמענו אלא את הסיפורים המוכרים, ההתנהלות הרגילה, ונפלה רוחנו מעט, ואעפ"כ זה היה אחרת… כן, זה היה אחרת… הפעם למדנו לשים לב יותר מהפעמים קודמות, למדנו להבחין, למדנו לעצור את הנשימה אל מול הנס הענק מכל רעיון, הנס של ההגנה המופלאה, ההשגחה האוהבת, כנפי השכינה הפרושות כנשר על גוזליה, השם סוכך על עמו ישראל לנגד עינינו, לנגד עולם ומלואו, לנגד שמים וארץ, לנגד שמי השמים ותהומות הלב: הנס של יותר מאלף טילים ללא נפגעים!
שמענו?! הבנו?! זה אמור להיכנס אל לבנו כמו טיל (מאושר)! הטיל הזה כן אמור לפגוע!
האופן שבו הדבר נוטה להתקבל כמובן מאליו, כמעט ללא כותרות, כשולי לגמרי, מצביע על כך שכאן זה הניסיון! כאן הניסיון! כאן כל פמליית השקר של הסיטרא אחרא מתגלה בצבעיה ותעתועי שקריה. כאן מתגברת וניכרת פעולתה בחוצות העולם, כיצד היא מרמה אותנו, מרמה את העולם, מצליחה לעשות בו כבשלה, צובעת אותו בטבעיות מדהימה בהסחת הדעת רום ותחת… מוליכה שולל, מעתיקה את הדעת אל ענין אחר, מטשטשת את הראייה, ממיתה את החיים. לא נותנת לעכל את אשר ראו עינינו כדי שנשאג בשמחה הללויה!
והבה נבין למה זה באופן הזה. כי לנו עדיין אין כלים לקבל אור גדול מזה. מצומקים ומנוונים הם כלינו כמו המעיים של משוחררי המחנות. וזה בגלל אורך הגלות וגודל הדמיון המשתולל, השינה הפיזיקלית העמוקה, העילפון של קרנבל הדיגיטליה. לכן קצת יותר מדי שפע ואנחנו בזיהום רוחני מסוכן, התמוטטות נפשית. אלא מה? איך אפשר לעזור לנו? רק ברחמים. רק ברחמים, לא באור גדול מדי. אנו, הרי, מתפללים שהגאולה תבוא ברחמים. וזה נקרא אור של רחמים – אלף טילים ללא נפגעים. וואו! איך?? מי?? זה וודאי זה! זה וודאי הוא! היינו כחולמים. יותר מזה בבת אחת, אנחנו נתרסק. אין לנו כלים.
ואגב, טיל תועה שלהם נפל על ילדים משלהם והרגם, והם יצאו מכליהם מנופפים באגרופי זעם ושנאה ומוקיעים אותנו, ואילו העובדה שהם מנסים כל העת, בטירוף חולני, לפגוע בילדים, יהיו מי שיהיו, עם אלף טילים זה ממש כאילו לא רלוונטי, אלה הרי טילי צעצוע מקרטון קשיח, או מעץ סנדוויץ'…
אלא, באמת אלה טילים אכזריים, מחריבי בתים ושכונות, בוקעי בטון וברזל, משספי חיים. והם מנסים כל הזמן בעקשנות אובססיבית להקיז דם ועוד דם ורק דם ולעשות בדיוק את מה שהם משתוללים וזועקים בטירוף שעשו להם (כאשר נדמה להם שעשו להם) והם עצמם ירו אלף טילים כאלה לאן שרק יהיה!
ראה אנציקלופדיה העברית ערך 'אנטישמיות' כיצד אחד מארבעת הסממנים המגדירים אנטישמיות הוא: השימוש בקנה מידה כפול – אחד ליהודים ואחד לגויים. נניח שהם, והרבה מהעולם, מאמינים שפגענו להם בילדים (טעות שהם כה להוטים לעשותה) והם זועקים חמס… העובדה שזה בדיוק מה שהם מנסים לעשות, פראים וצמאי דם, עם אלף טילים בגלוי בלי למצמץ ולהתנצל, באופן הכי יעיל שהם יודעים. זה מתקבל בהבנה גמורה… נו, איפה אתם? כל מוקיעי האלימות? הנה לכם, רבותי, עולם אנטישמי! שלא תהיינה אי הבנות.
אלף טילים ללא נפגעים. היינו כחולמים.
לא קל להאמין, הא? לא קל להאמין שזה אמיתי, שזה קורה. אכן, זה ניסיון אמתי עבורנו: לראות את הפלאים נכון! זה ניסיון. וכיף לעמוד בו. הנה אנו עומדים בו. עלינו לשבח…