יום השישי, כ'רטיס ב'רכה באלול!

בס"ד

באמת כל יום שמגיע הוא כרטיס ברכה, אין סיבה אחרת שיעלה מעבר לאופק. מהן המתנות הגדולות שאנחנו מחכים להן? אולי הן תגענה היום? יש מי שיוכל לומר בוודאות שלא? הבה לא נהיה נביאי שקר: אמונתנו אומרת לנו שישועת השם כהרף עין!

וזו אמונה חזקה ועצומה שפועלת ישועות בפני עצמה!

ואפרופו, כרטיס ברכה. רבים בוודאי זוכרים עדיין את מטר כרטיסי הברכה שהיה יורד על תיבות הדואר שלנו לקראת ראש השנה. זה היה לא כל כך מזמן, כמה עשרות שנים. זה היה נפלא, נכס תרבותי אמתי, ומה לא… מסורת שהיתה צובעת לנו את ראש השנה בצבעים חגיגיים כאלה. היינו אוספים את הכרטיסים, משוויצים בהם מי קיבל יותר, כותבים ומקבלים. כמה חבל שזה חלף, חבל, הפסד, הפסד נטו! הכי כואב זה על אלה שאפילו לא יודעים על מה אני מדבר…

איש לא אשם. אופי התקשורת השתנה כל כך עד שאנשים כמעט לא כותבים מכתבים. גלויות ברכה לראש השנה הפכו פשוט לא רלוונטיות. בני אדם הם יצורים עם תודעה מעשית, יצורים פונקציונאלים, הם לרוב לא יעשו דבר רק בגלל שהוא נחמד. צריך שתהיה איזו תועלת, ואז, כשיש, מייפים ומקשטים אותה ונהנים עוד יותר. אבל אם לא נוהגים כבר להשתמש בדואר אז אנשים בדרך כלל לא ישלחו גלויות רק בגלל שהן יפות ומשמחות. או, אולי, משהו יותר עמוק השתנה… לא יודע? צריך לחשוב על זה… וכמה דברים כאלה הפסדנו?

זו דרכה של התרבות הטכנולוגית המודרנית. היא לא יוצאת נגד הנורמות הישנות. היא לא טוענת משהו נגד דרכי חיים שהיו חלק מהזהות האנושית. היא פשוט הופכת אותם ללא רלוונטים. היא קדה לפניהם קידה מנומסת ודוהרת הלאה, מפקידה אותם בידי הגננות או הארכיון של משרד החינוך.

נו, אז מה עושים?

צריך בכלל לעשות משהו?

אתם מוזמנים לחשוב בקול רם.