מדוע זכר המן לא מופיע במקורות חיצוניים? הרב אביגדור מילר

בס"ד

אם המן היה ידוע אפילו לאומות העולם, מדוע הוא לא מוזכר בשום ספרות מלבד שלנו?

תשובה

אתה בוודאי יודע שבימים עברו לא היה מה שאנו קוראים 'עיתונות חופשית'. אפילו העיתונות החופשית של היום רחוקה מאוד מלהיות חופשית. כי אם תנסה לכתוב מכתב 'לניו יורק טיימס' ולהתלונן על כמה ממאמרי המערכת שלו, מכתבך לא יתפרסם. אלא אם כן אתה אישיות חשובה מאוד ויש לך כוח ציבורי. אחרת, אין דבר כזה. הניו יורק טיימס מפרסם רק את מה שהוא רואה לנכון לפרסם. אם יש עצרת של החרדים… ואני נזכר, פעם השתתפתי בכנס חרדי. זה היה מסודר מאוד. נכנס בחור מזרוחניק והוא ניסה לעשות צרות… לא הייתה מריבה, הם פשוט אספו אותו, שני סדרנים חסונים, אספו אותו ונשאו אותו בשקט החוצה.

למחרת דווח באחד העמודים הפנימיים: "קרבות אגרופים בעצרת החרדים". כך הם תיארו את העצרת! וגם שוב ושוב הם מזלזלים במספר המשתתפים בעצרות המוניות. כאשר משלחות הגיעו להתלונן לעורך הוא אמר, "רבותי, מר פלוני, זה העורך שלנו לענייני יהודים, מה שהוא אומר, זה מה שקובע." ולא היה סיכוי לשנות את זה. אז אם יש בינינו רשעות כזו היום, דיכוי כזה של האמת, כל שכן ענקי לגבי ימי קדם.

המציאות בנוגע לכתיבת המסמכים העתיקים וכתיבת התעודות ההיסטוריות מהבהבת באדום. עלינו לדעת אמת ברורה וגורפת: היחידים שהיו אחראים על הרשומות היו סופרי המלך והכהונה! לא היה דבר כזה תיעוד עצמאי של אירועים. והמלכים והכהונה תיעדו רק דבר אחד – מה שהיה לטובתם! (הגיוני, לא?) מה שהיה מפאר את המלך ועבדיו! ולכן הם תיעדו אוסף של שבחים וגוזמאות על עצמם. הם מעולם לא אמרו מילה שהיה בה משהו שישתמע לרעתם.

וזאת הסיבה שסנחריב, כשערך מסע צבאי גדול בארץ ישראל וכבש מספר ערים, זה מתואר באריכות רבה, חרוט על האבנים, כיבושי סנחריב. באריכות רבה! יש לנו אותם במוזיאונים. אבל לא כתוב מה הייתה תוצאת המסע הזה! אחרי הכל הוא בא נגד ארץ יהודה והעיר הראשית הייתה ירושלים, אז למה זה לא מוזכר? לא נאמר דבר על תוצאת המערכה.

אנחנו יודעים מה הייתה התוצאה. זה היה אסון. בשערי ירושלים, באופן מוחלט, תקוותיו של סנחריב התנפצו, והוא נסוג בבושת פנים. וכשהוא חזר הביתה הוא נטבח; הוא נרצח על ידי אחד מבניו. אבל התבוסה בשערי ירושלים לא מוזכרת כלל בכתובות של סנחריב.

כי הם מעולם לא הזכירו את התבוסות שלהם. זה כלל ראשון. אתה צריך לדעת איך לקרוא את הכתובות האלה. אם אתה תמים ואתה עומד מול כותל, או אובליסק עתיק, מלכותי, ומפענח את ההירוגליפים ואתה חושב שמה שכתוב שם הוא תורת אמת, אז אתה פתי. הם כותבים רק את מה שהם רצו שתאמין.

והם לעולם לא יגידו דבר על תפארתה של אומה אחרת. זה כלל שני.

אז איך אפשר לצפות מהשקרנים האלה, הנוכלים האנוכיים האלה, שיהיו אמיתיים? האם הם אי פעם יכתבו מה שקרה לבני ישראל בקריעת ים סוף, או במתן תורה או על ירידת המן? בוודאי שלא.

אמנם, יש לנו אינדיקציות מסוימות אודות דברים מסוימים שאיכשהו התגנבו, מבלי משים, אל העדויות העתיקות, אבל שהם יבואו לכתוב על העובדות העצומות האלה בפירוש, בגלוי, בכוונה תחילה? זה לא בא בחשבון. שום דבר חשוב שנוגע לטובתן של אומות אחרות לא דווח על ידם מעולם. ולכן תחפשו ותחפשו ולא תמצאו תיאור אמתי, אוטנטי, של מה שקרה בעת העתיקה.

וכדאי שתדעו גם שאפילו הסופרים היוונים, יוסף בן מתתיהו מספר לנו שכל הסופרים היוונים היו שקרנים גדולים. הוא הזכיר אותם בשמם: תוקידידס, הרודוטוס. כולם היו סלפנים. והוא מוכיח זאת מדבריהם. כל אחד מהם דיבר על אלה שלפניו והוקיע אותם שהיו שקרנים גדולים. כאן אפשר להאמין להם. יש ליוסיפוס רשימה שלמה של היסטוריונים יוונים מפורסמים שהיו שקרנים גדולים.

טציטוס, ההיסטוריון הרומי, אנחנו יודעים שהוא היה שקרן מרושע. טציטוס אמר שבקרב היהודים נחשב 'אי ציות להורים' לערך יקר. רשימה שלמה של שקרים, שקרים מגוחכים. חלקם מועתקים בספרי "שמח בחור" כדוגמה ל"אמת" של סופרים קדומים.

אז, תחפשו לשווא למצוא בתעודות קדומות ובעדויות הקדמונים משהו מלבד התפארות השווא שלהם.

פברואר 1978