יום השישי בוער, דוהר, מעבר לאופק אורו נוהר, כ"ב בכסלו עולה, זוהר!
בס"ד
רחם החיים העניק לנו זמן מאוצרותיו: יום חדש על מתנותיו – אור, צבע, צליל ומרחב.
ובתוך כל אלה חבויים חכמה בינה ודעה – והנשמה לא שבעה.
אשרינו! האוצר הנחשק ביותר, צוף החיים, גם היום בשפע על המדפים, מזוג הוא בכל הנופים: דעת חדשה. לכן, לא סתם יום של טיולים יש כאן, יום של הפוגה – אלא השוק תוסס, הספינה מפליגה.
תתחדשו, יום השישי כ"ב כסלו ר"ת: כ'בודו ב'מקומו!
מניין הביטוי הזה, 'כבודו במקומו'?
ובכן, כמו מאות ביטויים השגורים בפי דוברי עברית מודרנית – אשר דובריהם אינם מתעכבים לעמוד על מקורם כי הם משערים שביטויים אלה צמחו מתוך ההוואי הישראלי והנה הם מגלים להפתעתם שביטויים אלה מקורם בכתבי הקודש ובמסורת – גם הביטוי הזה, 'כבודו במקומו' לקוח דווקא מן ההוואי המסורתי ואנו לא ידענו, ועתה שהתקרבנו אל היהדות למדנו ונפקחו עינינו. ההפתעה במקרים כאלה היא מקסימה.
כאשר חזרתי בתשובה זה היה מתוק מדבש לגלות דברים על עצמי ועל העברית שבפי – כי השפה היא וודאי כרטיס הביקור של הזהות האנושית המיוחדת של כל אחד. ההפתעה המשמחת הזו חזרה על עצמה עשרות ואולי מאות פעמים… ככל שלמדתי וככל שנפגשתי יותר עם הפסוקים, עם הסידור ודברי חז"ל – ככל שחזרה על עצמה ההפתעה המקפיצה הזו לגלות שהתורה והמסורת הם המקור של המון ביטויים שהכרתי כחילוני. מסע התגליות הזה היה חובק נופים. הרגשתי כמו קולומבוס וכך עדיין אני מרגיש בכל יום. אצלנו ספינת הדגל היא ספינת הדעת – אנו דרוכים עם המשקפת בראש התורן לגלות רגשות שהיו נעלמים בעמקי הלב, חיוכים שלא הכרנו, וזה עדיין קורה. מגלי עולמות, התעוררו! אנו רואים ברקים של חכמה והתחדשות באופק, סימני דעת!
סוף כל סוף, מניין הבטוי 'כבודו במקומו'? ובכן, לא מהתיאטרון ולא מצה"ל ולא מהפוליטיקה.
אז מניין?
מקור הבטוי 'כבודו במקומו' הוא בספר יחזקאל, פרק ג', ששם מספר הנביא שרוח מלפני השם נשאה אותו לפתע והוא שומע אחריו קול רעש גדול, קול המלאכים העליונים הקוראים: 'ברוך כבוד ה' ממקומו'. ואנו ישראל נדמים למלאכים כי גם אנו קרויים 'צבאות השם', ולכן בתפילת שחרית אנו חוזרים יחד עם צבאות מעלה באופן חגיגי על הקריאה הזו של המלאכים. מן הסידור השתרבב הביטוי אל שפת היומיום המודרנית ובמשך שנים השתמשנו בו לכל מיני שימושי חולין ולא ידענו. לא ידענו, שאנו כרגע חוזרים על דברי המלאכים שנאמרו מאחורי הפרגוד (ואני ליקטתי במשך השנים למעלה ממאה הפתעות משמחות כאלה).
ועכשיו אל העיקר: איפה באמת מקומו של כבוד השם? היכן, סוף סוף, שוכן עצם הכבוד האלוקי? מישהו יודע?
ובכן, הזדקפו, חברים. השאלה הזו קשורה גם לשאלה היכן מרכז העולם? יובלות ועידנים ידענו שכדור הארץ הוא מרכז התבל. הכל חג סביבו. והנה כבר למעלה מחמש מאות שנה שזנחו את הדעה הזו כטעות ילדותית. אז איפה מרכז העולם? והתשובה: אין דבר כזה! מבחינה אסטרונומית, פיזיקאלית, כל מקום על פני מדבריות החלל, בקצה הכי נידח של הדמיון, יכל להיות מרכז העולם. מי שאומר אחרת נחשב כמיושן באופן מביך: אין מרכז! הכל סובב סביב הכל.
אבל מבחינה מהותית, קיומית, כולנו נסכים שהמקום בו יתגלה כבוד השם יתברך – שם יהיה מרכז העולם, נכון? כי אלופו של עולם הוא מרכז כל החוויות, מוקד הזהות והתודעה שבכל מקום – במקום בו הוא ניכר יותר, לשם מיד תפנה כל ההתעניינות, כל המיית הלב, משם יגיעו כל הכוחות. האם יש מקום כזה? היכן הוא? היכן מתגלה כבוד אלופו של עולם, ששם גם יהיה מרכז התבל? זוהי שאלת המלאכים. ונראה שהם לא יודעים! אבל אנחנו, פלא פלאים, לנו יש כן קצה חוטו: בלב שלך!
שם, בלבך, לב הבוחר בחיים, לעיתים מתגלה כבוד השם, נכון? כאשר זה מה שבאמת רצית, כאשר את זה אתה מבקש, כאשר זינקת משמחה לאחר שלמדת משהו נהדר, כאשר הבנת לפתע, גילית, שהיה זה לגמרי הוא מאחורי השתלשלות שהתחילה לכאורה עקום והתהפכה לטוב, כאשר הנך נפעם מכך שזכית להיות קיים בידיעתו של מלך עליון שכזה… ובכן, כאשר הדרת אדון עולם מאירה בלבך – אצלך, יראת רוממותו, אהבתו, שמחתו, מתגלה – אז אתה הוא מרכז העולם!
