יום חמישי, כ"א כסלו: כ'פירי א'ריות הפכו לכ'וכבי א'ור בשמי היהדות! (ועשו כ'יבוי א'ורות ליוונים)

בס"ד

כד קטן זה הלב שלנו, והחכמה נובעת ממנו כל הזמן – כל זמן שאנו ממשיכים לשאוב… 

בוקר טוב!

מישהו עוד זוכר משהו משולחן שבת האחרון? קשה לזכור, נכון? אם רוצים (או אם צריכים) לזכור משהו אז חייבים לעשות איזה מאמץ ממוקד, איזה סימן, שזה יקרה, אחרת שוכחים, נכון? תמיד שוכחים! כמו שכתוב: 'ולא זכר שר המשקים את יוסף וישכחהו'. האין כאן כפילות? אלא מכיוון שלא עשה משהו, איזו תחבולה, איזו תזכורת, על מנת לזכור – לבטח שכח. מכיוון שלא זכר לעשות משהו כדי לא לשכוח, לכן בוודאי ישכח. כך אנו בנויים. אז מה אנו אמורים לזכור היום? … איזה סימן נעשה?

להווה ידוע לכם שבאחד העלונים שחילקו לכבוד שבת מתאר כותב העלון כיצד ביקר אצל הרב דוד אבוחצירא בנהריה לאחרונה על מנת לקבל את ברכתו לכתיבת ספר תורה עבור חללים אלמונים, וכיבד אותו שיכתוב הוא את האות הראשונה… והורה להם הרב דוד נחרצות: "כתבו את ספר התורה כמה שיותר מהר, אין לכם הרבה זמן! אני מקווה שתספיקו" (כלומר הגאולה ומשיח בדרך). והוא, כותב הטורים, עמד נרעש כי כבר שמע ממנו כמה פעמים בחודשים האחרונים: השנה נזכה לראות אותו. מרגש! כי, באמת, כאשר משמיים הגיע הזמן זה קורה כהרף עין. וזה קורה באופן הכי מסתבר ומתבקש בדרכי העולם המוכר, זירת חיינו. קורה משהו, שייתכן לגמרי שיקרה, והתמונה משתנה מן הקצה אל הקצה באופן דרמטי.

כל זה היה לפני שנתיים. האם קרו דברים בזמנים האחרונים?

חברים, חברים, הנה חלפה שנה ואנו נעמוד עוד שלושה ימים שוב מול החנוכייה. כל כך הרבה ניסים קרו, גדולים וקטנים, כל כך הרבה חיים הבהבו כאן, הגרון נחנק…

האם נזכור? האם עשינו משהו על מנת לזכור?