יום השישי, ג'אולה במנחם אב! הקב"ה אתנו עכשוו!

בס"ד

בימים האלה ובשבת הזו אנחנו אצל הנשמה! יהי רצון שנעשה הכל לשמה. אמן!

ועכשיו משהו אשי, אמתי, רלוונטי:

הפעם זה סופי! יותר אני לא כועס!

נחרת בוז ולגלוג ממחבואי היצר, כמי שאומר: למה, מה?! מה השתנה? קיבלת כנפי מלאך?!

לא!

אבל תשמעו קטע – בזיון מיוחד – ותגידו אתם אם לא מותר לצפות שיהיה איזה שינוי:

ביום רביעי האחרון אני יורד בחיפזון לתפוש קו 74 שיביא אותי מהר נוף אל מרכז העיר. שם אני עתיד לפתוח קורס חדש באנגלית לחבורה איכותית ואני ממהר להגיע לפניהם כדי להכיר את הלוגיסטיקה של המקום. בקיצור, אני ממהר.

אני עומד לחצות את הכביש לכיוון התחנה, והופ… קו 74 חולף על פני (וחשוב לדעת שקו 74 הוא תמיד אוטובוס ארוך בניגוד לקו 33) ואני רודף אחריו לתחנה. שם כבר עומד קו 33, וזה טוב כי הוא מעכב את האוטובוס שלי… ואני מגיע אליו בריצה, מתנשף, והוא סוגר לי את הדלת ב…פנים!

שני האוטובוסים עוזבים את התחנה ואני רודף אחרי האחרון בחימה ומכה עם התיק שלי בזגוגית של הדלת והוא מתעלם לחלוטין. חצוף מודל הכי חדיש. והוא מגביר מהירות ואני צורח אחריו, 'כלב!!!' בקול שלא היה מבייש שדרן ספורט במונדיאל, והיו שם כמה ששמעו וראו… לא נעים.

נבהלתי. מה עוללתי למיתרי הקול שלי. איזו שטות לצעוק כך… הייתי נסער. מה עושים עכשיו? בדקה הראשונה לא בא לי לחצות למפלס התחתון דרך הגן, להשיג שם את האוטובוס ולסגור אתו חשבון, הוא לא שווה את זה, יש עוד אוטובוסים… אבל נרגעתי מעט ואז החלטתי: כן, אני חוצה למטה בריצה, אני עדיין יכול, ואתן לו את המגיע לו. בדרך אני חושב: לא אקלל אותו, כמובן, כי זה אסור, אבל אומר לו מילים כדרבנות.

דהרתי כהוגן והגעתי מבעוד זמן, ומרחוק מתקרב אוטובוס ארוך, 'החצוף עקף את ה 33', חשבתי בלבי מיד, ועליתי יחד עם עוד כמה נוסעים ושמעו כולם כיצד אני אומר לו בקול מלא גופרית מבעבעת: 'אתה ראית אותי עומד בדלת ואף על פי כן נסעת… חצוף! חצוף! להסתובב עם לב כמו שלך זה מסוכן!! והוא הביט בי בסלידה גדולה מאוד, באיבה גלויה. לא אמר מילה אבל איכשהו היה נראה לי שהוא לא כל כך זוכר במה המדובר, ואני התקדמתי פנימה בחרי אף ושקעתי בענייני כי הייתי לחוץ לארגן את החומר באנגלית…

בתחנה שאחרי המסוף, ביציאה מהר נוף, הוא פונה ימינה ונכנס לרחוב בית הדפוס. מחשבה ראשונה שחולפת בי: 'מה לקו 74 בבית הדפוס? מה קורה פה?!' אבל לאחר שבריר שנייה: 'בוווםםם!!' האסימון מהדהד בלבי! אני עומד באימה נוכח היד השמימית ולבי טובע בנחשול של בושה מהולה בהערצה והכנעה כלפי שמיים: 'עליתי על האוטובוס הלא נכון! יש, כנראה, גם קווי 33 ארוכים, ואני אפילו לא טרחתי להביט במספר (קו 74 שלנו אכן היה אחרינו כל הזמן עד הפנייה הזו).

עברה איזו דקה של לב מאובן ומוח ריק ממחשבות לגמרי… ואז קמתי ונגשתי לנהג ובאופן ענייני ובכמה מילים פשוטות התנצלתי ואמרתי שטעיתי באוטובוס. והסברתי שקו 74, זה שהיה אחרינו, הוא זה שעשה את מה שעשה. והוספתי בלי כעס: 'ושהשם יסלח לו'. הוא מיד הפשיר, ואמר בלבביות מסוימת: 'אתה יודע, כל הזמן הזה, עד עכשיו, אני עובר בדמיוני תחנה אחר תחנה ומנסה לזכור איפה, לכל הרוחות, זה קרה… אני נוסע כל כך לאט בדרך כלל, הנה אתה רואה…'

ותבינו, אחי ורעי, שבוקר בוקר, בל"נ, אני מתחזק מעט באופנים שונים באמונה שאנו כאן בלב החלל הפנוי וכל מה שאפשר וצריך לעשות זה להאמין חזק שהכל בהשגחה, ויש כאן רחמים אלא שהם בהסתרה עצומה וצריך להאמין שהכל לטובה והקב"ה מצוי כאן לגמרי… והנה נלכדתי במידה הזו הרעה כמו פרפר בפי הלטאה.

נו, מה עכשיו? ייאוש?! די מתבקש, נכון?! היצר צוחק, מתהולל בקרבי, עושה מה שהוא רוצה ובהבל מאמץ זורק אותי לקנטים…

אז אני שוב, באופן מכני לגמרי, משנן לעצמי שאני בוודאי בא מהצד של הקדושה, מהצד של האמונה, מהצד של גילוי כבוד מלכות השם, מהצד של התפילה… !

נכון, לכאורה נדמה שאני חסר אונים כנגד היצר (ואם זה לא היה מזעזע זה היה מצחיק עד כמה אני כמו נמלה בטלה כנגד כוחו) אבל יש לי פה. כוחי בפי! ועכשיו, שהבנתי שוב, שכל מה שחשבתי שאני, ואני, ואני, זה הכל דמיונות, ואני כעלה נידף, אני לא מתייאש, חלילה. אלא פותח את פי ומפציר ומתחנן לרבש"ע שיביט ויראה עד כמה אני יודע שאני תלוי רק בו וזקוק שיבוא לעזרתי, ועד כמה אני בטוח שהוא שומע והוא יעשה! הוא לא יעזבני בידו.

ואני שומע את היצר נחנק מצחוק בקרבי… תופש את הבטן, משתולל מרוב שעשוע: 'אתה לא תזכור! טמבל! תוך יום תשכח מהכול, תירדם שוב חתיכת נפל נפול, נפלול, אתה מכור לאשליות! ואני אזנק, כאשר אחליט, ואתן לך עוד נוק אאוט ועוד נוק אאוט עד שאגמור עם הסיפור שלך'.

אבל, הנה, נקודת מפנה! הזמן עצר את נשימתו… העולמות נאלמו דום: העברתי את השעון מיד שמאל ליד ימין. כדי לזכור!

שעון כבד. מאוד לא נוח על יד ימין. וזה היה אמתי, חברים. הרגשתי זאת, פעולה קטנה ששכרה עולם מלא: זה יזכיר לי (לפחות לזמן מה) לבקש ולהרעיש בשמים שיעזרו לי: אנא השם, שחט את היצר הארור, הוצא אותי ממלתעות הכעס אל אויר נקי! אל האמונה שזה יקרה, שהכל יצליח לי, כי אני צועק! אני לא מתייאש! אני צועק!

מה? מה זה, חברים? וכי ראיתי עננה קלה של דאגה חולפת על פניו הרשעים של היצר?

אני מרגיש שהפעם הוא נבהל! הוא יודע שמצבו לא פשוט… מי יודע כמה יצטרך לסבול עד שיד ימין תתרגל לשעון…