יום שלישי, כ'יפק ה'יי במנחם אב – המשחקים הלב-אולימפיים!
בס"ד
בעניין המשחקים האולימפיים (שנערכים בדרך כלל בתקופה זו): יצא לי לראות כמה מהם, ובעיקר המופעים המרתקים של המתעמלים הטובים בעולם – אלה שנדבם לבם לכבוש את הפסגות של המצויינות.
רודפי השלימות האלה עברו תחנה אחר תחנה והדליקו אותה: המזרון, המתח, המקבילים, הטבעות, הסוס, הפיחו שם חיים יפהפים. אך, שימו לב, הם והישגיהם המופלאים עומדים עמוק בצל לעומת אור המדליות שלנו.
כן, אנו, יראי השם, אנו אלופי המשחקים הלב-אולימפיים!
כי 'רחמנא ליבא בעי', כלומר, הי"ת רוצה תענוג מן האדם דווקא מכך שילטש את לבו. כל השאר זה רק פרפראות… הלב האנושי הוא המהפנט את הבריאה ביופיו, ואנו עוברים מידה אחר מידה משבעת המידות שבלב ומעלים בה אורות חן ססגוניים. כשם שמעוררים לחיים יהלומים בנגוהות יופי גנוזים המיועדים לאניני הטעם, כך אנו מצחצחים ומחיים מידה אחר מידה משבעת המידות כדי שתהיה ראוייה לשקף את הוד שגב העליונים. אנו האלופים שבגיבורים!
לא הגוף הוא משאת נפשנו. הוא רק כלי. כלי אלוקי המיועד לשקף במיניאטורה את תענוגי האורות העליונים. אל היופי הנצחי הזה יוצאת נפשנו. לכן אנו עוברים מידה אחר מידה ונופחים בה נשמת חיים. ואנו עושים זאת בעמל מפרך של אימונים ותחרויות במגרשי היומיום מבוקר ועד ערב. ואנו ניצבים, חדשים לבקרים, במסלולים הזרועים מכשולים, מעלות ומורדות, הפתעות, נסיונות ובזיונות… זה אנו.
את המדליות יניח על צווארינו לא אחר מאשר אדון עולם בכבודו האינסופי, ומן הסתם שמנו יהיה חרוט עליהן באצבע אלוקים.
כן, אנו מרימי המשקולות האגדיים. אנו מניפים מעלינו את עול שיעבוד היצר הרע שמדביר את בני האדם, אנו מרימים והודפים אותו אל מעבר לכתפינו ומשליכים אותו לאבדון. לא יאומן! פעם אחר פעם, משא אחר משא: שעבוד כבד כזה המתחדש לבקרים, משקל על אנושי – אנו נחלצים ומנפצים אותו! היש כמונו?!
אשריך ישראל – עם נושע בשם, אשר הוא מגן ישעך וחרב גאוותך. מי הוא זה אשר יעז לעמוד כנגד יציר שאול בן אלמוות כזה – יצר הרע, הצד שכנגד – וגם יוכל לו?! הוא המשכים להתמודד נגדנו מידי יום! אלא וודאי שהקב"ה, הוא החפץ בנו, בא לעזרתנו ואינו מניחנו בידו.
לפני שנים, יצא לי לראות את חגיגות הפתיחה של אולימפיאדת בייג'ין וזה היה מהמם.
ואני מעתיק ממחברת חשבון נפש שלי מהתאריך ט' באב תשס"ח: 'חגיגות הפתיחה אכן עוררו טלטולים חזקים של געגועים וכיסופים להתאחד עם הגדולה האנושית, עם יפיפותו של יפת, להיות נכלל עם כל האדם… אבל אותנו למדו כיצד להשיג את זה בפועל: ללכת ללא הרף אחר השם. הוא המאחד את הכל. הוא מוקד הרצון של המיליארדים להשתתף ברגעי הדביקות של האנושות כולה, הרצון להתאחד עם מליוני הנשמות. חוויית האחדות הנחשקת והסוערת שמרגישים באירועים כלל עולמיים (שהיא כל תקוות האדם. כמו בפסטיבל שלום בינלאומי אמתי, כמו בנחיתה על הירח, וכמובן – האולימפיאדה) סוף סוף תתגשם, גם תתקיים לעד, בבית המקדש בירושלים! שם כל האדם יתאחד במין רגעים שאין אפשרות לדמיין. אשרי מי שמתגעגע, הוא זה שכבר 'זוכה לראות בשמחתה'. ברוך הבא מלך המשיח.
[אבל עכשיו, אחרי הקינות של תשעה באב, הכל נראה גמדי. כל החדווה ובשורת הנעורים של רגעי העולם המאוחדים, התפארת המדהימה של חגיגות הפתיחה בבייג'ין, הכל הפך דהוי ורדוד, טפל וחסר משמעות לעומת הזוך, החן והטוהר של ירושלים. חייה של עיר האלוקים הזו, אושרה ודביקותה, האמנם חרבו? לא! אנו לא שוכחים. איכה…'
וראיתי בלוח השנה שתי הצדקות יפות בשם המהרח"ו למנהג שלנו לברך על הלבנה במוצאי תשעה באב (לאחר שלובשים נעליים וטועמים משהו): 'לבשר ללבנה ולישראל שלמרות שנחרב הבית וגלו ישראל, עם ישראל חי והם עתידים להתחדש כמותה. זו בוודאי בשורה. ועוד, כי בתשעה באב נולד המשיח – והוא מבית דוד הנמשל ללבנה.
ואגב: כל פעם כאשר אני רואה את מגל הירח הדקיק מאיר במערב בימי ראשית החודש (מעט אחרי השקיעה, וצולל אל האופק לא הרבה אחרי השמש) אני נמלא מן התרגשות כזו: הנה המסורת אשר בידי חז"ל ניבטת בשמים ובארץ: גם אחרי אלפי שנים, ראש החודש שבלוח השנה שעל הקיר – כאן בארץ – מלווה בלידת הלבנה המקסימה – בשמים]